החיים על סף תהום

דמעות של הגעגוע שמתקרב חונקות אותי
כבר אני מרגישה כמה ימים את ההשפעה של הרגשות האלו מחלחלות אליי.
זה עושה לי קר בעצמות ואני מרגישה לבד ודי בדיכאון
שתי חברות הכי טובות שלי טסות לחו"ל לכמה חודשים טובים
אחת למעשה טסה כבר ביום רביעי לארה"ב והיא תחזור אולי בסביבות פברואר
ולא ממש יצא לי להיפרד ממנה כמו שרציתי
והג'ינג'ית טסה ביום שישי ותחזור בסביבות יוני.

לא שיש לי איזה רצון או חשק לטוס אבל המחשבה שבלעדיהם
עושה לי ממש עצוב ואני באמת רוצה שהם הכי יהנו ויבלו ויכבשו את העולם
שאני חושבת על כל הדברים שעשינו ביחד
הבילויים המשותפים, לחלוק את הרגעים והתחושות ביחד, החוויות, הצחוקים, המשברים, התמודדיות, הדמעות, הקיטורים, הימי הולדת, האהבות, הפרידות, האכזבות, הכיף שביחד, לעשות נעים ביד, לשים ראש על הציצי שעייפים ועוד המון דברים שכרגע אני לא זוכרת.

ולחשוב שכל הדברים האלו יעבור מעכשיו רק בצורה וירטואלית זה עצוב.