כשהתחלתי לדבר עם השולט הזה, סיפרתי לאבא ולא הייתה לו בעיה עם זה כי אני מכירה את הגבולות. זה נשאר וירטואלי כי לא באמת היה לאן לקדם את זה ושנינו ידענו את זה אבל קיוויתי שיום אחד אולי.. איכשהו.. זה יתממש.
ככל שהתקדם הזמן הפכתי לתלותית ליחס שלו. לאבא סיפרתי שאנחנו מדברים ותחושות שיש לי עם זה וכל הזמן חיפשתי את ההזדמנויות לדבר עליו.
יום אחד כשישבנו בבית קפה לא עמוס אמרתי לאבא שאני מצטערת שאני מדברת עליו הרבה אבל שאני מרגישה שאני מאוהבת בו. לא רציתי להסתיר ואמרתי את זה עם ריסים מתנפנפים וחיוך גדול.. אבא צחק ואמר "אני יודע :)"
שאלתי אם זה לא מפריע לו, אם הוא לא מקנא (והוא לא קנאי) והוא ענה שאם היה מפריע לו, היה עוצר את זה אבל משעשע אותו לראות אותי קצת מאוהבת ככה. לגבי הקנאה - הפריע לי שהוא לא מקנא אז לקחתי על עצמי את האתגר לגרום לו לקנא. הוא לא עצר שם ואמר שגם הוא יגרום לי לקנא. חשבתי שאני אצליח ולא אצא בנזק..
דברים הובילו לדברים וכוס התה והעוגה שלי מחכה על השולחן ואבא אוסר עליי לגעת בהם, אני יכולה רק להסתכל. המלחמות שלי איתו מתבררות רק בדיעבד כחסרות סיכוי אבל אני ככ נהנית מהדרך.. שאני לא יכולה אחרת.
"את הטלפון" הוא אומר, אני מגישה לו אותו.. ודממה. רק מבטים.
כעבור 10 דקות של מבטים אתה משלם את החשבון ואנחנו יוצאים משם. אני ככ רוצה את העוגה והתה אבל אתה מחזיק אותי חזק בזרוע ומלווה אותי החוצה. אני הולכת לידך ואתה עוצר ליד מונית ואומר לי כנסי. אני נכנסת ואתה סוגר עליי. "קח אותה לרכבת". שואלת אותך - "באמת?" אתה מסתובב והולך. אני חנוקה מדמעות.
אתה מסביר לי שאין מה לריב איתך, שאתה לא תסבול את היחס הזה ממני.
אני מתחננת לחזור אבל אתה כמו בטון
ככה אבא מוריד לי את האף. למדתי לקח