דיברתי איתו על זה לפני כן
ולא, לא מפריע לי שהוא נשוי ולדעתי ילדה כן יכולה להתחתן עם אבא שלה. אנחנו ביחד כבר שנתיים ואני יודעת שאיתו אני רוצה להיות לנצח.
אז הכנתי את הכל, ידעתי שזאת תהיה הצעה שהוא יהנה ממנה.
נסענו למישור החוף וכשהוא יצא לרחיפה תפסתי ריצה לרכב להביא הכל, את השלט, את הקופסא המקושטת ומיקמתי הכל לכשיחזור ויראה מהשמיים.
לא היינו שם לבד וזה הפך למביך מאוד - עוד בהתחלה, כשהבנתי שהכל יהיה בנוכחות של עדים אבל זה רק הגביר את ההתרגשות שלי. שמחתי שעוד מעט החיוך של אבא יהיה ענקי וידעתי שהוא יצרב לי בזכרון להרבה מאוד זמן.
הסובבים ביקשו לעזור ולצלם אולי גם רצו להתעניין למה רשום בשלט "התנשא לי אבא?" אבל הפה שלי היה יבש מדי בכדי לענות או להיות מנומסת.
אני כבר על הברכיים מחכה לנחיתה שלו, מקווה שהרוח לא תביך את השלט, שמה לידי את הקופסא המקושטת ואני רואה אותו באופק, מתקרב. אני חושבת שהוא קלט את השלט מוקדם יותר משאני קלטתי את הפנים שלו מהגובה אבל הפרצוף שלו מתחיל להתקרב ואני רואה סמיילי כזה - לא מחייך, אלא סמיילי נקרע מצחוק ובאמת אי אפשר לשכוח את זה. כשאתה נוחת אני שואלת האם תינשא לי ואתה אומר שכן.
מחיאות כפיים מביכות מסביב ואנחנו מתחפפים משם מהר. באוטו אתה מבהיר לי שצחקת איתי ושאין מצב שתתחתן איתי. אני נועצת בך עיניים אבל לא מצליחה להשאר בעלבון יותר מדי.
טוב לי איתך
