לפני 4 חודשים. 20 ביולי 2024 בשעה 23:52
היה זה בוקרו של יום קיצי אחד מיני אלף
שבו צעד רבי רחמים במעלה נהר כבר. שבפינת יחזקאל מסעדת ברוריה עומדת לתפארת.
את מצחו עיטרו אגלי זיעה וכל גופו המיוזע נדבק לאיצטלת המקובל שעטפה את גופו
לרחובנו הדל הגיע הלה לאחר שכל הליל עסק בתפילה ובתחנונים על קברו של הצדיק המקובל האלוקי רבי מאיר אבוחצירה
שעוד בחייו היה רבי מאיר, מאיר את שבילי רקיע, ביותר אור משמאירין את שבילי נהרדעא. ורגע לפני פטירתו הבטיח רבי מאיר שכשיהיה בפרדס שבשמים יפעל להמתיק את הדינים של מי שישתטח על קברו
בעליה לפרדס אפשר להבין את שורש נשמתך אך זה עסק מסוכן כי הרי כאלה שהשתגעו או מתו תוך כדי משימתם.
אבל רחמים הרהיב עוז בנפשו וניסה בכול כוחו להבין נסתרות שמים.
למה, ומדוע, שורש נשמתו העליון מבוששת היא מלבוא.
--------------
בלילה הקודם רחמים כבר הרגיש תשוש מכל הצומות שצם במשך אותו השבוע, אך כמדי יום בשקיעה חזר מהמקווה אל בית העלמין.
ופניו היו אחוזי אימה, היום זה היום שלפי חישוביו הוא היום שמסוגל ביותר בעליה למרום.
בידו האחת אחז בחיל ורעדה את הסידור המצהיב שגנב מהעזבון של רבי מאיר, שבו היו הערות בכתב ידו של רבי מאיר על השבעת המלאכים.
ומתחת לחיקו היה מונח בבטחה מזרון יוגה פשוט
בידו השניה אחז בקבוק עארק כדי שהעליה למרום תהיה קלה יותר.
חוצמזה, הביא חמישים נרות של עשרים וארבעה שעות רק משום שזה היה במבצע..
כשהגיע רחמים למצבתו של רבי מאיר פרס את מרכולתו והתחיל לזמזם את קינות תיקון חצות. לאחר מכן עבר לתיקון הכללי ומדי פעם הגניב לעצמו איזו כוסית של מאחיה.
מרגע שהתחילה להינץ החמה התחיל רחמים במדיצה קבלית את שם המופרש היה צריך לראות באותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה.
ראשו של רחמים היה סחרחר מרוב תעניות ושתית המאחיה. אך הוא דבק במדיטציה.
הייתה זו הפעם הראשונה שניסה לעשות כזה דבר. כך שלא ידע מה אמור להרגיש.
אך בכל כוחו תר להתאחד עם מקור האור השמימי וכשמידי פעם כשנפשו נהיתה לא מרוכזת הסיק שזה מלאך שמנסה להסיטו ממקור האור ולהתאחד עם הבריאה העצומה.
מיד שאג רחמים והשביע מלאכים לפי סדר עד שדבק שוב במקור האור.
לאחר שעה או משהו חש רחמים פתאום ביציבות. כבר לא חש את גופו החלוש ואת ראשו הסחרחר. היה זה סוג של רוגע שלא חש כמותו.
הוא פשוט הסתכל על עצמו מבחוץ.
ולא היה לו צל של ספק שעשה כברת דרך משמעותית. הוא לא ידע אם הצליח לעלות לפרדס. אבל לפחות חש שהגיע לאיזו סוג של התאחדות עם משהו גדול ממנו.
ואז הוא הבין בלי לשאול שום שאלה, זה היה מן מסר פשוט ונהיר.
שהוא כבר לא יחזור לישיבת המקובלים שבה למד. שדרכו היא לנוע ולנוד עד שימצא את נפשו התאומה. ולכשימצאנה יצטרך להעלותה מהקליפות שבה היא דבקה כדי שיהיה מסוגל להתאחד ולהקים איתה משפחה.
זה היה מטלטל עבורו. כי באותו שעה ניער אותו המנקה בבית קברות וביקש ממנו להסתלק ולסלק את כל התפאורה שבנה.
אולי הוא לא חווה איזה אושר תמידי ואחדות עם הבריאה אבל לפחות קיבל תשובה ברורה מה עליו לעשות
-------------------------
לכן באותו הבוקר רחמים החליט שמאחר וקיבל תשובה לשאלתו, כבר לא צריך להסתגף בתענית.
וכך צעד לו רחמים על רחוב כבר ובטנו מתהפכת עליו...
עד שמצא את מסעדת ברוריה שהייתה בפינת רחוב יחזקאל על נהר כבר.
לאחר שסעד את ליבו. וכבר נזכר שבמעט מעותיו שהיו לו, בזבז אותם על הנרות נשמה שקנה.
ומריומה עוד שוקדת על הבאת המנות הבאות.
עם סומק קל בלחיו רחמים הוציא את קופסאת המארלבו מכיסו והצית את הסיגרטה האחרונה שנשארה בקופסא שהרי זוהי סגולה להעלאת המלאכין הדקין לאחר האוכל..
מריומה שראתה אותו מדליק את הסיגרטה שאלה את רחמים:
אם הלה סיים את ארוחתו.
ורחמים השיב שנזכר שאין הפרוטה מצויה בכיסו.
ומוכרח הוא לסיים שאם לא כן, לא יוכל לשלם.
"ואיך תשלם על כל המנות שכן אכלת" שאלה מריומה בתרעומת.
רחמים שהיה מפולפל כמנהג בני אשכנז השיב "הלוא זו מצווה להאכיל תלמידי חכמים"
עוד לא סיים רחמים את המשפט וכבר הבין לפי שפתיה הקפוצות שאין זו הדרך הנכונה. לפתור את הסוגיא, מריומה עד כמה שהייתה מאמינה, ממש סלדה מכאלו שעושים תורה קרדום לחפור בה.
לאחר דין ודברים, הבין רחמים שהתשובה נמצאת מאחור במטבח.
ועל כן, עם כל הבושה שחש. קיפל רחמים את אצטלת המקובל שלבש, ועלה על סינר.
כי כך סיכם עם מריומה ארוחה אחת שווה לשטיפת כלים ליום אחד
