מורה זן היה שוכב על ערש דווי, תלמידיו נותרו מסביבו, מלאי ציפייה למילת חכמה אחרונה שתנחה אותם אחרי מותו. אחד התלמידים הבכירים זה שסעד את המורה על מיטת חוליו, גחן אליו ושאל בקול רועד: "מאסטר, האם תוכל לומר לנו מהי משמעות החיים?"
המורה פתח את פיו בקול חלוש וענה: "החיים הם מים זורמים."
החניך, התפלא מהתשובה המסתורית ורץ מיד לספר לחבריו: "החיים הם מים זורמים... החיים הם מים זורמים!"
המילים התפשטו בין התלמידים, אך תלמיד צעיר שזה מקרוב בא ללמוד תורה מהמאסטר, לא כל כך הבין את התשובה אז הוא פנה לחברו ושאל: "מה הכוונה החיים הם מים זורמים?" התשובה לא הייתה ברורה גם לחברו, והוא שאל את חברו שלצידו, וכך נמשכה השאלה מתלמיד לתלמיד, עד שהגיעה בסופו של דבר שוב אל התלמיד שסעד את המורה במיטתו.
עם לב כבד פנה שוב אל המורה ושאל: "מאסטר, מה בדיוק כוונתך ב'החיים הם מים זורמים'?"
המורה עצם את עיניו, חשב רגע נוסף, ולחש בקול כמעט בלתי נשמע: "טוב, אז החיים הם לא מים זורמים."
ואז... מת.
-----------
כל המשפחה של הגביר הקמצן התקבצה סביב מיטתו של האב, שהיה על ערש דווי. כולם המתינו בדריכות למילות חכמה אחרונות, אולי יגלה להם את סוד עושרו, איך הצליח לצבור כל כך הרבה במהלך חייו.
האב התרומם מעט, אולם שיעול חזק תקף אותו, והפנים המיוסרות שלו הדגישו את חולשתו.
הוא הביט מסביב,
"יונתן כאן?" "כן," ענה יונתן מייד.
"ירדן פה?" שאל שוב, וירדן השיבה "כן."
כך, כל אחד ואחד מבני המשפחה ענה בחיוב,
עד שהיה בטוח שכולם הגיעו למיטתו
כשהיה בטוח שכולם מסביבו, הסתכל עליהם בעיניים חמורות ושאל בקול רוגז: "אם כולם פה, למה האור בשירותים דולק?"
