סיפור בלי קשר לפוליטיקה, כי אני די ימין, זה אמור להיות סיפור על הבדלי מעמדות.
------
ר' גהר מעל ראאד. הוא היה בחור צנום, בקושי שבעים קילו, אבל העיניים שלו בערו כאילו הצדק אמור להאיר לו פנים.
"אתה מבין?" שאל ר' בקול בעצבנות מדומה, והוציא את ביטנו הנפוחה.
"אני צריך קצת ג'וזס. אני לא יכול להגיד לממונה עליי שסתם החזקנו אותך פה שלושה ימים. בלי כלום. בלי שינה, בלי עורך דין, בלי סיגריה אפילו."
"בבקשה, תבוא לקראתי" הפטיר בלעג
ראאד הרים עיניים אדומות. "אבל באמת... אני לא יודע איפה איסמאיל. אני רק מנקה רכבים, אחי.
מאז שאבא מת – אני מפרנס את המשפחה. זה הכול.
לא פוליטיקה, לא חמאס, לא שום דבר. רק לחם הביתה, בבקשה קפטן, תאמין לי"
ר' גיחך.
"כן, כן… חכה. חכה שנספר לבוס שלך שמהכסף של היהוד, אתה מממן פעילות חתרנית."
הוא לא היה צריך להגביר קול. הוא כבר ניצח – במבט.
ככה היה בטוח ר', הוא כבר עוסק עם האספסוף הזה כבר שני עשורים
וראאד?
הוא רק חשב על אמא, והאחים הקטנים
ועל אם מצאו לו מחליף בעבודה, ואם ייצא מפה בכלל.