סיפור בלי קשר לפוליטיקה, כי אני די ימין, זה אמור להיות סיפור על הבדלי מעמדות.
------
ע' פתח את דלת חדר החקירות לכדי חריץ קטן. "אתה זוכר, בארבע. עוד חצי שעה אנחנו צריכים אותך."
הכוונה הייתה לאירוע שעשו לכבודו של ר' הלוא הוא ראובן – שקיבל הבוקר את תעודת מצטיין הנשיא לשנת תשפ"ה.
אירוע קטן. קצת בורקס, קצת עראק. משהו להקליל ת’אווירה.
ר' – ראובן – גר באפרת. שני ילדים וכלב. שירת כמ"מ בגבעתי.
באינתיפאדה השנייה איבד חצי מהמחלקה כשניסו לפרוץ לבית בג'נין.
מאז נשבע: כל התארגנות חבלנית – תיקבר אצלו עוד לפני שתצא מהאדמה.
הוא שלט בנפה ביד רמה, והתגאה בכך שידע, לדבריו, "איפה כל ערבוש מחרבן בצהריים."
עכשיו עמד מולו ראאד. צעיר רזה מענתה, כפות ידיים, ושפתיים יבשות. שלושה ימים בחדר הזה.
בלי כלום רק הוא וקולו של ראובן
"טוב, חלאס," פלט ראובן, ננער מהרהוריו. "או שתספר לי איפה איסמאיל, או שנשלח את המשפחה שלך לקיבינימט. מבין?"
ראאד הרים את ראשו לאט. העיניים שלו לא האמינו כבר לכלום, אבל עדיין התחננו. "בבקשה... תגיד לי מה לומר.
אני אעשה הכול בשביל המשפחה שלי."
"אווו, עכשיו אתה מדבר," אמר ראובן, בהקלה אדנותית.
חיוך נמתח לו בזווית הפה – לא של חמלה, אלא של ניצחון. עוד ניצחון לאוסף הגדול.
בקצב הזה הוא יהיה מצטיין הנשיא גם בשנת תשפ"ו.
"אני צריך ללכת," הוסיף, כשהביט בשעון.
"אקרא לנועה. היא תסגור איתך את הפרטים על ההודאה שלך."
הוא יצא, הדלת נטרקה מותירה את ראאד לבדו.
נועה?
יש מצב שזו נועה הלקוחה?
זו שהייתה מגיעה לעבודה?