סיפור בלי קשר לפוליטיקה, כי אני די ימין, זה אמור להיות סיפור על הבדלי מעמדות.
------
"בית המשפט!"
צעק החייל, וכולם עמדו לרגע.
"טוב, אין לי כל כך זמן היום," אמר השופט ממהר, בלי להביט בנאשם.
"מה הסיפור של האסיר 257?" שאל את הקטגורית.
"זה מקרה פשוט של תמיכה בטרור, כבודו,"
אמרה, והגישה את התצהיר בנפנוף קל.
"הודאה חתומה, קשר עם פעילי חמאס. מוכן לפסיקה."
"יופי, את ממש יעילה," אמר השופט.
"אני מבין, 257, שאתה כבר יודע.
זה שלוש שנים בכלא שאטה."
בלי לעצור – הוא חתם.
התיק נסגר.
ורק שאלה אחת נותרה פתוחה:
מה נזמין לצהריים.
ראאד לא אמר מילה.
רק הביט בסוג של תדהמה
כאילו הוא מסתכל על עצמו מבחוץ
כי הוא לא חש מאומה.
הכול נע כמו סרט,
והוא – על הסרט הנע.
---
"שיגמר כבר היום הזה" לחש לעצמו בשקט
והנה
הוא בזינזאנה.
אזוק.
מובל צפונה.
הכביש מתפתל, הרים ברקע.
צאתכם לשלום ירושלים.
האוויר נעשה דחוס יותר, קשה לו לנשום.
הוא נשען אל החלון המלוכלך והחצי-אטום,
ולחש לעצמו בשקט:
"עוד שלוש שנים... נתראה ירושלים."
דמעה אחת ירדה.
אחריה עוד אחת.
והכול בתוכו שצף וגעש,
סליחה אימא על שאיכזבתי אותך
רעד כולו,
וכולו נזל כמים
---
הדלת נפתחה ברעש מתכתי.
האור בפנים היה לבן-פלורסנטי.
מעט חולה.
ראאד ירד מהזינזאנה לאט,
אזוק בידיים וברגליים.
רגל ימין קדימה, אחריה שמאל.
בפנים – מסדרון צר, קירות בטון חשופים,
ריח של אקונומיקה ישנה, עם סירחון שלא עובר.
שני סוהרים המתינו עם רשימות.
"257," אמר אחד מהם בקול מונוטוני, בלי להרים עיניים.
"תוריד נעליים. תפתח את הפה. תעמוד עם הגב אליי."
"רק שייגמר היום הזה..."
חשב ראאד בלב.
הוא קיבל מדים חומים,
שמיכה דקה,
וצלחת מתכת עם כתם אדום בצד.
הלוואי שזה רק שאריות של מטבוחה, חשב.
ואז – קולו של הסוהר נשמע.
"ברוך הבא, ילד. כאן זה אגף 3 של הביטחוניים."
אבו וליד עמד ליד הדלת של האגף.
זקן דק בלי שפם, פנים מחורצות,
ושרשרת חרוזים שחורה – מסבחה – ביד ימין.
סחורה חדשה הגיעה.
וכמצופה, הוא דיבר ראשון.
"ברוך הבא לקייטנה.
כאן תרגיש משפחה."
הוא חייך חיוך רחב,
וחשף שיניים צהובות מניקוטין.
"בוא אסביר לך את החוקים:
חמש תפילות ביום – זה מנדטורי.
היתר? אנחנו נדאג לך.
אוכל, סיגריות, הגנה. הכול."
ואז
העיניים התקשו.
הקול ירד בטון.
"שומע, ילד?
הכי חשוב – אם אתה רוצה שיעבור לך קל...
תחליט כבר עכשיו:
או שאתה בעדנו – או שאתה נגדנו."