סיפור בלי קשר לפוליטיקה, כי אני די ימין, זה אמור להיות סיפור על הבדלי מעמדות.
------
במלחמה הנצחית בין רוסיה לטורקיה
(העות'מאנית),
היה כלל אסטרטגי ידוע:
נהרוג טורקי – וננוח.
וכך היה, דור אחרי דור.
בוא נכבוש עוד כפר, עוד פיסת אדמה,
ונחכה להסכם שיחזיק בקושי עד שנסיים את בקבוק הוודקה הבא.
עד שבאה יקטרינה הגדולה.
היא שליטת רוסיה הנוראה
וכבשה את השטח שעליו תבנה את אודסה.
"זהו מקום טוב לפיתוחה של רוסיה," אמרו יועציה.
"רוסיה צריכה מוצא לים הפתוח."
אבל יקטרינה לא הסתפקה בעיר נמל עיפה.
היא חלמה פריז – לא מוסקבה המאפירה.
היא שנאה את ההמון הנבער.
ופָּרִיז – הלוא היא שם דבר.
זו מוסיקה, נימוסים,
ואפילו פילוסופיה של העידן החדש.
וכך הוקמה לה אודסה – עיר עם חזון.
להיות הפלא הבא.
עיר עם תרבות.
עיר שלא תהיה שכונה.
---
וסבא של סבא, המכונה יהושע, החליט להשתקע שם, באודסה.
נמאס לו מהשטעטל.
ונמאס לו להיתקע בשיחות משמימות עם טוביה החלבן,
שתמיד סיפר את אותה בדיחה עבשה.
הוא רצה לראות עולם.
הוא רצה פרנסה.
והמסחר הפורח באודסה
איפשר לו להוסיף עוד ז'לוטי קטן לכיסו הדל.
זו לא הייתה רק עיר נמל
זו הייתה עיר נופש.
אפשר לנוח בה מפוגרומים,
ולא לחשוב, אם איוון האיום יחליט משומה לתקוע לך קלשון בגב, בפוגרום הבא.
"בואי נעבור לשם," שִכנע את סבתא שרה,
שהיה לה קשה לוותר על שיחות הנפש עם גיטל לאה, השכנה.
"באודסה, העיר הגדולה,
חיים להם משכילים
עם משקפי צבת ועניבות.
שָׁם לא תיתקעי כל היום במטבח.
בערב שבת נשמע אופרה,
ובבוקר נשתה המון קאווע
זה משקה כזה מיוחד, שהגיע מאמריקה."