סבא יהושע עשה חייל בעסקיו.
בהתחלה – באופן די צנוע:
רק דוכן עיתונים באמצע הרחוב המרכזי, ברחוב דריבאסובסקיה.
אבל לאט־לאט — גדל.
קנה בית דפוס.
ועכשיו,
הוא מוציא לאור מגאזינים נחשבים
לכל רחבי האימפריה.
ומבית מט ליפול בשטעטל,
יש לו אחוזה נאה שמרחיבה דעתו של אדם.
וככל שדעתו התרחבה
כך הקפוטה קטנה.
עכשיו הוא הולך כמיטב צווי האופנה:
חליפה בת שלושה חלקים,
ואת השטריימל החליף בצילינדר של מונסייר ליאון.
"לא צריך להתבדל מהאוכלוסייה," אמר יהושע בנחת.
"אנחנו דת, לא עם נפרד.
אפשר להיות יהודי בביתך,
ובן־אדם בצאתך."
---
הנכד שלו, דנייל, כבר לא למד בחיידר.
שלחו אותו לגימנסיה.
אלו זמנים מודרניים.
שילמד ליבה, אולי יהיה פרופסור למאתמטיקה.
שייצא חכם, לא כמו סבא,
כי רק ככה לא יצטרך לעבוד בפרך עד גיל מאה.
היה אומר יהושע לסבתא שרה.
ובאודסה של שנת 1914,
העירה הייתה סוערת.
רבע מהאוכלוסייה הם יהודים.
אך כדרכם של יהודים, הם התפצלו.
לפלגים שונים, וכל אחד בטוח שמפיו תבוא ה-בשורה.
היו את הקומוניסטים
שהתנחלו בבית קפה נידח בפאתי העיר,
ושרפו שעות בלהבין את הקפיטל ולמה התכוון הגדול מכולם הלוא הוא קארל מרקס.
ובינתיים הזמינו כוס קפה כל שעתיים,
כי כסף ורוח אפעם לא הולכים יחד.
והיו את הציונים
שישבו בקפה "פָּארִיז",
שם דיברו שירה ועל ארץ ישראל היפה.
אבל בינתיים, אף אחד מהם לא עלה לפלשתינה
כי קפה, כמו קפה פאריז
אין בתל אביב.
והיו את המתנגדים
ספונים בבתי המדרש,
רכונים על הגמרא.
ורק מדי פעם,
בחור צעיר היה נתפס בידי המשגיח,
כשהוא יוצא בחשאי לקנות סיגאריה
ועיתון זימה של בין הערבים.
---
דנייל סחב את הגרמופון לביתו של סבא יהושע.
היום בערב מגיע אורח חשוב:
הלוא הוא ולדימיר זאב ז'בוטינסקי.
הוא ממש הכריח את סבא יהשוע.
שיתן לו לנאום, כי יש לו חזון איך העם העברי.
יחיה לו בגאון