"ראניה, ראניה! נו כבר..."
קולה של מחפוזה, אחותה הקטנה, פילח את בריכת הכביסה.
"למה את כל היום שותקת?"
"אני עייפה. מאוד," ענתה ראניה בלאות.
"אני עוד שנייה נרדמת."
"זה כבר שבוע שאת ככה. כל היום את רק חולמת."
"נו, אל תתחילי איתי עכשיו, מחפוזה," ענתה ראניה באי־שקט.
"נו, תספרי לי... את מפחדת מהחתונה?"
"איזו חתונה?"
"שלך. שכחת?! עם ג'מאל.. הוא אמר שיביא עליך עשרה חמורים, אם אבא יסכים!"
"הוא לא יסכים. דיברתי עם אבא."
"אבל את יודעת שקשה לנו... והכביסה כבדה... ואם היה חמור..."
"לא יהיה חמור ולא כלום! תפסיקי לשגע אותי, מחפוזה."
"אבל הוא כל־כך יפה!" מחפוזה נאנחה.
"בטח יהיו לכם ילדים ממש חזקים."
"מחפוזה!" צעקה עליה ראניה.
"אם את לא שותקת, אני זורקת אותך לבריכה!"
"אהה... אני יודעת..." שרבבה מחפוזה את שפתיה בהתרסה.
"כמָסָה... להתחתן עעעעםםםם... החייל!"
"מה?! מאיפה?!"
ראניה קפצה על רגליה.
"מחפוזה, את עוקבת אחריי?"
"אהאהה! הנה! ידעתי! את יוצאת עם החייל כל לילה!"
"אני מספרת עכשיו לאימא!"
"מחפוזה, לא! אל תעשי כזה דבר"
ראניה זינקה וסתמה לה את הפה עם כף ידה.
"אני אתן לך מכות!"
"אימאאאא!" צעקה מחפוזה בכל זאת.
"שששש!"
ראניה החזיקה אותה חזק.
"למה את אחות כזו? את יודעת מה אימא תעשה לי אם יֵדעו?"
מחפוזה השתחררה מהאחיזה, הסיטה את שיערה בשחצנות.
"אז אני רוצה משהו בתמורה" אמרה, עם עיניים חמדניות
"מה את רוצה?"
"שתספרי לי ה-כ-ל עליו.
ו... אני רוצה גם את השרשרת עם האבן הירוקה.
ואת הסנדלים החדשים.
וגם שתתני לי...
"מחפוזה!"
ראניה כבר הייתה על סף קריסה.
"מה זה החמדנות הזו?! תעשי כבוד למבוגרים ממך.
אם לא.. החייל יבוא... עם הנשק"
"אבל אימא כבר יודעת."
"סיפרת לה?"
"לא! לא מה פתאום!"
מחפוזה קצת איבדה את הביטחון
"מחפוזה..."
עיניה של ראניה כמעט יצאו מחוריהן.
"את סתומה?! את יודעת מה יעשו לי אם יגלו שיצאתי עם בחור, לפני החתונה?"
"אימא אמרה לי שעשיתי דווקא טוב," ענתה מחפוזה באגביות.
"ככה לא תעשי בושות למשפחה. היא אמרה,
שאם היו מגלים אני לא הייתי יכולה להתחתן"
ראניה קפאה.
העולם הסתחרר סביבה.
הכביסה, הבריכה, עצי השסק – הכול הפך למעין ענן סמיך ומכביד.
"אני... אני לא נושמת...
אני לא...
נו... ש.."
והיא קרסה, על ערימת הבגדים.