Through Hazel Eyes

מר ביטחון החליט להזכיר לנו למה קוראים לו "מר ביטחון".

אז הוא הביא לבנט את תיק הביטחון ושחרר לו את הרסן.

עכשיו כולנו בפאניקה, סבב בחירות שלישי בדרך וביבי יכול לסמן V על עוד מהלך מבריק.

אני צף בחלל... צף לעבר האינסוף.

 ננס קטן, חולף על פני שמשות.

הן קורנות אלי, אבל אורי לא מגיע אליהן בחזרה.

הוא נשאב פנימה, כחור שחור של הנשמה.

והנה לפתע אני מבחין בה.

נוצצת ובוהקת, מחייכת מתוך השחור.

שמש חזקה, מלאה אושר ואור.

ומבלי לשים לב לשינויים בגרביטציה,

אני נמשך אליה בתנועת רוטציה.

והמסה גדלה ונוצרת נובה.

ואני לא מפסיק מלהתמלא באנרגיה.

היא נותנת לי סיבה, משמעות לכל זה.

וכל מה שאני רוצה זה להעניק לה מן האור הזה בחזרה.

ולבסוף זה מתפרץ בהבזק סולארי מרהיב.

ספרה של אש שמיימית שגדלה ומתרחבת.

שורפת את כל השנים של הבדידות.

שואבת פנימה ומשאירה רק אותי ואותה...

בלב הריק.

בתוך הטסרקט.

אינספור מציאויות,

אינספור שמשות,

מתכנסות ומתקפלות במרחב הזמן,

לתוך לאחת.

"אנחות הקלה שנתפסו בגלימה
כשהנגיעה הקדומה החזירה אותי
והמראה האחרון שראיתי עדיין כאן
מתרפק ממש מאחורי,,

זה היה לפני שנה וחודש.
הכרתי אותה דרך אפליקציה,
בחורה חנונית, ממושקפת וסטלנית שחולה על ריק ומורטי (כמוני).

בדייט השלישי היא הזמינה אותי אליה לדירה.
היא החליטה לפנק אותי, משום שהיא במחזור.

היא ביקשה ממני להתפשט לגמרי ולשכב על השזלונג.
התחלנו להתנשק, לאט, ברכות, עד שבשלב מסויים היא אומרת לי: "אם תסלח לי, אני רוצה לעשות את "השביל",,

היא התחילה לנשק את אפי, שפתיי, סנטרי, עברה לצוואר, לחזה, לבטן והמשיכה לרדת בנשיקותייה עד לאיברי הזקור.
מנשקת כל ס"מ ממנו, מלקקת, מכניסה רק את הקצה ואז לאט לאט מכניסה הכל.

וככה היא יורדת לי, מוצצת בהנאה את כולו, בזמן שאני שוכב ונהנה מכל רגע.

היא לקחה לרגע הפסקה, מגלגלת לנו פייסל.
לי בינתיים מתחיל לצאת pre-cum.
אני מצחקחק: "תראי מה עשית."
והיא עונה באושר: "אני אוהבת pre-cum!", מעבירה ליקוק על הנייר ואז יונקת אותי, מבלי לחשוב בכלל.

נגמר הפייסל, קמתי.
ביקשתי ממנה לעמוד על 6 על השזלונג.
נעמדתי מולה והיא פתחה פה גדול לרווחה.

יד אחת אוחזת בקוקו, יד שנייה על הגרגרת והזין שלי עמוק בתוך הגרון שלה.
מזיין את הפנים שלה כמו כוס, כשהביצים שלי מוטחות על הסנטר שלה.
ולמרות שכאב לה ולמרות שהיא בכתה, היא נהנתה מזה לא פחות ממני.

נדהמתי מכל מה שקורה כאן, עצרתי לשניה, הבאתי לה נשיקה על השפתיים.
כמה אני מעריך נשים שאוהבות את זה כמוני.

עד שנתפס לה והיא הייתה חייבת לעצור, זה כבר היה יותר מדי.
כעסתי על עצמי, כי לא גמרתי והוצאתי את זה עליה.

רגע של כעס.
רגע של גועל.
רגע של חרטה.
רגע של התנצלות.
רגע של סליחה.

חיבקתי אותה, אחרי שהבנתי איזה אידיוט אני.
הסתכלתי על השעון שמעל הטלוויזיה, הוא לא עבד כי לא היו לו בטריות.
הורדתי אותו מהקיר וכיוונתי אותו לארבע ועשרים.

היא חיבקה אותי ואמרה לי תודה.
התחלנו להתנשק - אני עירום לגמרי, היא לבושה לגמרי, יד אחת מחבקת ויד שנייה מחזיקה בשעון.
וככה במשך רבע שעה אנחנו מתנשקים באמצע הדירה, כשכל החדר מסתובב סביבינו.

היא עצרה לרגע: "זו הנשיקה הכי מסחררת שהרגשתי."
חייכתי אליה: "גם שלי."
והמשכנו להתנשק בסחרחורת הדדית, אוחזים בשעון מבלי להתייחס לתחושת הזמן.

כשיש לך ריאיון עבודה בעוד 27 שעות מעכשיו.

כשהדיכאון מקיף אותך מכל עבר.

וזה הצ'אנס שלך...

ומתוך השחור, מגיח מאחור - היצר הרע...

מבטיח לך תענוגות כוזבות ורגעיות על חשבון אושר אמיתי.

אז... שלוט בעצמך, בן אדם, זוהי שעת מבחן.

DO.THE.WORK

ואיכשהו אתה עוד פעם במצב הזה.

בורח מאיום לא ברור, לא מובן, לא מציאותי, לא הגיוני.

רץ כל עוד נפשך בך, מדי פעם מעיף מבט לאחור.

רץ עד אפיסת כוחות, מרגיש את זה נושף בעורפך.

ואתה לא מפסיק לברוח,

אין לך מושג מה רודף אחריך, אבל אתה ממשיך לברוח.

ובסוף זה משיג אותך,

ואז אתה מבין...

שכל הזמן הזה,

אתה בכלל ברחת מעצמך.

דצמבר, חורף, גשם זלעפות.
יום שישי, השעה מאוחרת, מגרש חנייה פרטי בשכונת מגורים בהרצליה פיתוח.

*צ'יפ צ'יפ*
הרכב מתניע מרחוק, נעילת הרכב מתבטלת והדלתות נפתחות.
אני מתיישב במושב הנוסע, היא הנהגת.

הדלתות נסגרות, רוז מביטה לעבר הייזל ששלח יד לעבר חגורת הבטיחות.
רוז: "ותזכור, היום אני דומינה, לא מלכתי - דומינה!"
הייזל: "כן, דומינה."
רוז: "חסר לך שתביך אותי!"
הייזל: "סמכי עלי, דומינה."

*חגורות* *קליק קליק*
הגשם התחזק, האורות נדלקו, הווישרים הופעלו במלוא העוצמה, מחסום היציאה מהחניה התרומם, נוסעים.
היעד - דרום תל אביב, איזה חור תחת.
אף פעם לא הבנתי מה התענוג במקום הזה,
כאילו כל מה שנפלט מגיע לכאן, סוג של ים המלח.
והנה, זה עדיין חלק מתל אביב, "העיר הכי טובה".

הייזל: "דומינה, יש שם מלתחות עם לוקרים?"
רוז: "איזו מן שאלה, ברור, למה?"
הייזל: "סתם, לא רציתי להיסחב עם התיק חדר הכושר."
רוז: "אפשר לחשוב מה כבר יש שם חוץ מכביסה."

לא יותר מדי, השילוש הקדוש - טלפון נייד, ארנק ומפתחות.
חוץ מזה: מגבת, תלבושת, בגדים להחלפה, שמפו, סבון, כלובון לזין, מנעול וסט מפתחות, מסרק, מסטיק, טיפות עיניים והפאקינג מייטי! (מכשיר אידוי עשבים) שאת לא סובלת שאני משתמש בו.
עם קפסולות שהכנתי מבעוד מועד, כי אם כבר אז כבר.

הייזל: "נגמרו כל הגנבים?"
רוז: "לא, חוצפן, אבל שם זה לא כמו בחדר כושר או ערב בדאנג'ן, שם אין באמת פרטיות, הכל מצולם, האח הגדול מסתכל עליך מחרבן.
אם תופסים אותך גונב - בהצלחה, שם לא קוראים למשטרה."
הייזל: "סליחה, דומינה. וכמה אנשים יהיו?"
רוז: "סביב ה-150 איש, לא כולל צוות ואבטחה, זה לא מועדון גדול במיוחד, וטוב שכך,
מסיבות המוניות מרגישות לי כבר כמו דיסני לנד - מחכים שעה בתור בשביל מתקן של שתיי דקות.
רק צופים וצופים, לא באמת עושים כלום, מעבירים ת'זמן בדברי חול, סיגריות ושתיית קוקטיילים, משעמם."
הייזל: "אני מבין אותך דומינה, זה מזכיר לי סצנות אחרות."

הגשם החל להרגע במעט, השניים מגיעים למגרש החניה, חונים.
הדלתות נפתחות, הייזל פותח את הבגז' ומוציא משם שני תיקים.
רוז: "כיף לסחוב."
הייזל: "בשמחה, דומינה."

איכשהו אני מרגיש שגם אם המצב היה הפוך, עדיין הייתי באותה סיטואציה.
מבחינתי האבירות עדיין לא מתה, למרות שהפעם אני פועל מתוך מניעים אחרים.

נכנסים לבניין מגורים מתועש למדי, עולים במעלית שבת, בחוץ הגשם שוב מתחזק, רוז מדליקה סיגריה.
הייזל: "דומינה, פה?"
רוז: "בפנים אסור, יש פינות עישון, אבל הן ממש צפופות, לא בא לי להידחק בין כולם."
הייזל: "אני כל כך אוהב שאת לא מתחשבת בי ומעשנת במקום קטן וסגור."
*סלאפ*
רוז תופסת את הייזל בסנטר ובלחיים, מורידה אותו לגובה העיניים שלה,
לוקחת שאיפה ארוכה ונושפת את העשן בפניו של הייזל: "Yeah, you like that? don't you? bitch."
הייזל חייך חיוך רחב, ספק מרושע ספק מרוצה מעצמו, כמו החיוך של doomguy כשהוא מרים נשק חדש ומרוקן מחסנית.
הייזל: "Spank you Domina."
רוז: "אם לא היה לך פה כזה גדול, אני לא יודעת אם הייתי מאושרת או משועממת."

*דינג! קומה 5*
המעלית נפתחה למסדרון קצר, בכניסה מאבטחים חמושים, המון מצלמות וברקע רעש המוזיקה המעומעמת.
שלט קטן: "Enter the Torment", אין קופה, זה מקום לחברי מועדון בלבד.
מעט מאוד אנשים לבושים קז'ואלי לחלוטין מחכים בתור, מזדהים במערכת ונכנסים זה אחר זה אחרי בדיקה פולשנית.
הייזל ורוז נכנסים, ומגיעים ישר למלתחות, כמו תמיד - נשים מצד מימין וגברים מצד שמאל.
רוז לוקחת את תיקה מהייזל: "יאללה, זריז, שלא תגרום לי לחכות."
הייזל: "כן, דומינה."

נכנסתי למלתחות ומצאתי לוקר פנוי, התפשטתי לגמרי והבטתי אל עצמי במראה.
לא הייתי ככה חלק מעולם, אולי מאז יום היוולדי.
כל שערותיי נתלשו ממני, למעט הראש והפנים, הרגשתי כמו קסרקסס (xerxes) מ-300.
פתאום כל ווריד, כל קמט, כל צלקת וכל נקודת חן נראו בברור.
והקעקוע בגב... בכלל, אולי עורי מונע ממני להיחשף לשמש, אבל הבהירות הופכת אותו לקנבס מושלם.

קיפלתי יפה את בגדיי והוצאתי את ה"תלבושת" מהתיק.
לבשתי הארנס שהתחבר לכלובון שלי, את סט המפתחות פיצלתי - אחד אני שומר פה למקרה חירום ועוד אחד לרוז.
בתחתית התיק מצאתי את המייטי, אבל זה היה מוקדם מדי, נחכה עם זה.
בינתיים סביבי נכנסו ויצאו מהמלתחות עוד ועוד עבדים, מדי פעם גם שולטים, אבל בעיקר עבדים.

יצאתי מהמלתחות וחיכיתי לרוז, בינתיים הצלחתי לזהות את ראמשטיין שהתחילו להתנגן ברקע.

ומבעד לאודם הרקיע

על גבי סחף הים

דרך שדות ירוקים

מעבר לרכס ההרים

משתקפת בחושך המציאות

הנופלת לשאול תחתית

ומתוכה נוצצת הנפש

המכילה כולם יחדיו

הכלבה של השותף קיבלה פריחה.
הוא לקח אותה לווטרינר ושמו לה קונוס על הראש,
כדי שהיא לא תמשיך לנשוך את עצמה.

אני מרגיש כמו בוג'ק הורסמן:
Am I jealous of a dog?

משתוקק למגע זר, למגע אישה.

שתיקח ממני את הבדידות ותחליף אותה בתשוקה.

שתגרום לי להסתנוור מיופיה ולהתמכר לריחה.

שתחדיר בי כוח ויצר לרצות אותה כל פעם מחדש.

https://gracebeyondgrace.files.wordpress.com/2015/08/hug-from-behind-2-bw.jpg