Through Hazel Eyes

"In life we are all either kings or pawns... Kings or pawns, Marshall. Emperors or fools."

היום נתקלתי בה, הקריפוטונייט שלי.
יותר נכון בפרופיל שלה בלינקדאין.
אפילו לא זכרתי שהוספתי אותה, אי שם לפני 4 שנים.
האהבה הראשונה והיחידה שאי פעם הייתה לי, אם כי שקרית.

בלי לחשוב פעמיים מחקתי אותה, שוב,
כל פעם מפלטפורמה אחרת.
הסיוט הכי גדול שלי, להיות שוב נתין תחתיה,
גאד, איזה גורל מר.

אני לא מקנא בבן זונה שתקוע איתה עכשיו.
רק מאחל לעצמי לא לראות אותה יותר בחיים.

והנה אני נופל.
נופל לתוך בור ללא תחתית.
למטה חשכה מוחלטת,
מעלי האור שגווע לאיטו.

אני שולף את חרבי,
תוקע את הלהב בצד הבור,
חודר את הסלע ומתחיל להאט.
נעצר.

אני תלוי בין שמיים וארץ,
שולח יד לדופן,
מחפש נקיק מספיק גדול,
מתחיל לטפס למעלה.

אני מטפס ומטפס,
מטפס עד אינסוף.
לפתע נזרק חבל מלמעלה.

"תתפוס אותו ואני אמשוך אותך!",
צועק קול מוכר.
אני תופס את החבל וצועק לו: "אוקיי, תפסתי!"

אני נמשך למעלה,
אני כבר רואה את הסוף.
יד נשלחת לעברי.

אני תופס אותה ומביט בפני המושיע שלי...
זה אני!
כלומר אני, אבל לא בדיוק אני.
פניו חלקות, ללא צלקות וסימנים,
שיערו הרבה יותר סמיך.
הוא נראה כמוני, אבל מושלם.

הוא מרים אותי עם יד אחת,
מחייך חיוך זדוני ומרושע.
אני: "מה זה?! איך זה ייתכן?!"
הוא: "ביי ביי!", מנופף עם היד השניה וזורק אותי בחזרה לבור.

והנה אני נופל.

זה היה לפני כמה שנים, בדוק כשנפרדתי מחברה שלי.
לא חיפשתי ריבאונד, כי אני זה שיזם את הפרידה.

ראיתי את הפרופיל שלה בפייסבוק,
הרבה חברים משותפים, אז היא מיד אישרה.
מתחילים להתכתב ולשם שינוי - יש זרימה.

לקחתי אותה לסינמה סיטי לראות את מהיר ועצבני... לא זוכר כבר איזה...
חרא של סרט, באמת, עלילה מטומטמת, משחק ככה-ככה וחוקי פיזיקה שסותרים את המציאות.
יצאנו מהאולם והלכנו לטמפל בר.
התיישבנו על הבר והזמנו בירות.

לבשתי חולצה יחסית צמודה (היום אני מתלבש אפילו צמוד יותר).
דיברנו על מוזיקה, אוכל, כושר... התחלתי להקפיץ את החזה.
היא: "דיי! תפסיק עם זה!", תוך כדי שהיא מחייכת ומסמיקה.
אני: "אני לא יכול, זה בגללך, אני לא שולט בזה."

היא נשענה עם הראש על הכתף שלי, עולה למעלה, השפתיים שלנו נפגשות.

גאד... איזה טעם... לא יכולנו להפסיק.

שנאתי להתמזמז עם האקסית, היה לה טעם נוראי, אבל היא...
טעם גן עדן, באמת, עד עכשיו אני מתגעגע לטעם שלה.
אני לא חושב שאי פעם נהנתי כל כך להתמזמז.

לא שמנו לב וכבר סגרו את הפאב, אנחנו עדיין על הבר מתמזמזים.
החזרתי אותה הביתה, אבל היא לא יצאה מהאוטו.
המשכנו להתנשק... עוד... ועוד...
אילו שפתיים... איזו לשון...
אנחנו כבר שעתיים חונים, אבל לא יכולים להפסיק.

בסוף היא יצאה, אני יצאתי אחריה.
הרמתי אותה באוויר והמשכנו.
בחוץ רוח פרצים, אבל אותנו זה לא מעניין.
העולם עומד מנגד, אנחנו בשלנו.

הסתכלתי על השעון, כבר היה חמש בבוקר.
עוד נשיקה אחת אחרונה... ונפרדנו, לבינתיים לפחות.

נסעתי הביתה עם חיוך שלא רצה לרדת.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על הטעם שלה.

עובדה שכביכול לא ידועה לכולנו:
לנשים לא תמיד אכפת מי האבא הביולוגי של הצאצאים שלהן.
אנחנו גם יודעים זאת ממחקרים על שבטי שימפנזות.
מדי פעם נקבות ינדדו לשבט זר על מנת להזדווג, למרות שהן משוייכות.
קוקאולד לכל דבר.

בבריטניה בשנות ה-70, לפני התפרצות האיידס,
כשעוד היה מותר לתלמידי בית ספר לבצע בדיקות דם,
תלמידים היו מקבלים לשיעורי בית מטלה לגלות את סוג הדם שלהם,
בהסתמך על סוג הדם של הוריהם.
30% מהתלמידים גילו שאין שום התאמה בין סוג הדם שלהם לבין אביהם.

בפרק 3 עונה 1 של "מראה שחורה" אנחנו רואים זאת בצורה קיצונית למדי.
ועדיין, כל תהליך הניתוח שהגבר עושה להתנהגות של אישתו, פשוט מקסים בעיניי.
איך צחוק מבדיחת קרש ממש, אבל ממש לא מצחיקה, מוביל לחשיפת סוד הבגידה.

מה שמזכיר לי את...
*תופים*
שרה אמנו!
שנסתה לשווא להכנס להריון מאברהם אבינו, אבל רק אחרי ביקור המלאכים הצליחה סוף סוף.
ומה עשתה שרה כאשר המלאכים אמרו לזוג התנ"כי שבקרוב יוולד להם בן? צחקה.
נכון, לפני ביקור המלאכים גם אברהם צחק, אבל הוא צחק מתוך שמחה,
לעומת שרה שצחקה מתוך חוסר אמונה.

מסקנה: כולנו ממזרים.

מדהים מה טיפה של חמלה עצמית יכולה לעשות לאדם.

ניצוץ קטן של פוטנציאל, של תקווה.

פתאום כל השנאה נעלמת,

אין יותר מחשבות שליליות,

אין יותר זיכה להרס וחורבן. 

השאלה היחידה היא:

איך לא מאבדים את זה?

איך נשארים למעלה בפסגה מבלי ליפול בחזרה?

הימים עוברים,

הריקנות עדיין שם.

זיכרון מתוק,

זיכרון מר,

זיכרון רחוק,

זיכרון נשכח.

כל כך צמא ונובל,

כל כך עייף וקמל.

הזמן עובר,

החיים ממשיכים הלאה,

אבל אני לא מתקדם.

מה הטעם בכלל?

הדבר שאני הכי אוהב אחרי הסקס זה להתרכבל.

להרגיש אחד את השני, איך לאט לאט הדופק יורד.

רוגע וחמימות עוטפים אותנו.

היא נחה על החזה והכתף שלי,

אני מחבק אותה עם יד אחת.

עוצמים עיניים,

ונרדמים.

אני מתגעגע לשינה המתוקה הזו.

כשיש לך לב גדול, אבל אתה חסר שליטה וניסיון - זה בעייתי.

נורא קל לך להפתח, אתה רק רוצה לפרוק ממך את המטען הריגשי.

לתת למישהו אחר להרגיש כמוך.

או להרגיש כמו מישהו אחר, להזדהות.

לרצות, להתרצות, לענג, להתענג... להרגיש שוב בין החיים.

רק שהמישהו הזה לא ממש מתאים לך.

אז אתה מתנתק ממנו.

סוגר הכל, מכבה הכל.

מרגיש את הצביטה הזו, במרכז החזה.

מרגיש את הרקמה הצלקתית נוצרת.

הרס עצמי.

מביט אל העבר שאתה לא יכול לחזור ולתקן.

בימים כאלה, יותר נכון - בתקופה כזו,
כשאני דוחה את השינה עד 3-4 לפנות בוקר,
בשביל "לישון" את ה-4 שעות שינה,
כשכל יום אני אומר לעצמי: "היום זה יהיה אחרת."

אבל כל יום... הוא אותו הדבר.
העתק-הדבק.
שגרה חולנית.

מדליק עוד ג'ויינט,
שורף עוד יום.

בסוף אני אהפוך לג'ק.

יושב בסלון, מדליק לי פייסל.

ממשיך להגיד לעצמי שאני צריך להפסיק,

אבל כשאתה ריק מבפנים,

אלה לא יותר מאותיות פורחות באוויר,

שמתפזרות בעשן הירוק.

אני כבר כמעט חודשיים בחל"ת.

הנגיף הזה הרס לי את כל מה שבניתי.

בין שמיים וארץ,

מחפש עבודה חדשה ומנסה לשמור על השפיות,

ללא הצלחה.

אתמול נזכרתי בכלוב,

אחרי תקופה שלא נכנסתי.

החלטתי לתת למקום הזה צ'אנס נוסף.

קורא על עוד ועוד אנשים,

מחפש משהו חדש בפוסטים,

אבל הרוב דיי אותו הדבר.

שום דבר לא משתנה.

כמה שאני יגע,

כמה שאני צמא,

אני לא מוצא אותה.