זה היה לפני כמה שנים, בדוק כשנפרדתי מחברה שלי.
לא חיפשתי ריבאונד, כי אני זה שיזם את הפרידה.
ראיתי את הפרופיל שלה בפייסבוק,
הרבה חברים משותפים, אז היא מיד אישרה.
מתחילים להתכתב ולשם שינוי - יש זרימה.
לקחתי אותה לסינמה סיטי לראות את מהיר ועצבני... לא זוכר כבר איזה...
חרא של סרט, באמת, עלילה מטומטמת, משחק ככה-ככה וחוקי פיזיקה שסותרים את המציאות.
יצאנו מהאולם והלכנו לטמפל בר.
התיישבנו על הבר והזמנו בירות.
לבשתי חולצה יחסית צמודה (היום אני מתלבש אפילו צמוד יותר).
דיברנו על מוזיקה, אוכל, כושר... התחלתי להקפיץ את החזה.
היא: "דיי! תפסיק עם זה!", תוך כדי שהיא מחייכת ומסמיקה.
אני: "אני לא יכול, זה בגללך, אני לא שולט בזה."
היא נשענה עם הראש על הכתף שלי, עולה למעלה, השפתיים שלנו נפגשות.
גאד... איזה טעם... לא יכולנו להפסיק.
שנאתי להתמזמז עם האקסית, היה לה טעם נוראי, אבל היא...
טעם גן עדן, באמת, עד עכשיו אני מתגעגע לטעם שלה.
אני לא חושב שאי פעם נהנתי כל כך להתמזמז.
לא שמנו לב וכבר סגרו את הפאב, אנחנו עדיין על הבר מתמזמזים.
החזרתי אותה הביתה, אבל היא לא יצאה מהאוטו.
המשכנו להתנשק... עוד... ועוד...
אילו שפתיים... איזו לשון...
אנחנו כבר שעתיים חונים, אבל לא יכולים להפסיק.
בסוף היא יצאה, אני יצאתי אחריה.
הרמתי אותה באוויר והמשכנו.
בחוץ רוח פרצים, אבל אותנו זה לא מעניין.
העולם עומד מנגד, אנחנו בשלנו.
הסתכלתי על השעון, כבר היה חמש בבוקר.
עוד נשיקה אחת אחרונה... ונפרדנו, לבינתיים לפחות.
נסעתי הביתה עם חיוך שלא רצה לרדת.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הטעם שלה.
לפני 3 שנים. 3 ביוני 2020 בשעה 13:34