אני נמצא כבר עשור או שניים במין לולאה אינסופית.
אין תנאי עצירה ללולאה, היא פשוט רצה ורצה...
לולאה של הלקאה עצמית במלוא המובן של המילה.
אז עכשיו יש לי דלקת מפרקים בפרק כף היד, במרפק, בברך, בכתף...
לרדת במדרגות נהיה סיוט עבורי.
בשפה המקצועית קוראים לזה "באג",
רק שלהבדיל מהקוד שאני כותב בעבודה,
במציאות אי אפשר פשוט לדבאג, למצוא מה מקור הבעיה, להוסיף איזה שורה ונפתרה הבעיה.
במציאות צריך לעבוד... על עצמנו.
ולצערי, אני בטוח שהעבודה שלי לא בריאה או חיובית או מתקדמת בכלל.
הרבה מאוד פעמים ביקשתי עזרה,
בין אם זה חברים קרובים ובין אם אלה נשים שהתחלתי לצאת איתן...
מן הסתם אני לא מדבר על זה בדייט הראשון, אלא מחכה עם זה.
ובשלב מסויים זה עולה, הקינקיות שלי.
החברים שלי לא ממש מכילים,
והנשים שהצעתי להן או מסרבות או מנתקות.
ובדיעבד אני מבין שזה לא ממש הוגן,
מה שאני מבקש מאותן נשים.
למרות שכל אחת יכולה לפתור לי את הבעיה בזה הרגע,
ממש עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים שאת או אתה קוראים,
אבל כמו שמישהיא אחרת לא הייתה מצפה שאני אפתור לה את הבעיה,
או שכן?
לא יודע, לגברים ולנשים אין את אותם הסטאנדרטים.
בכל מקרה, להיות אופטימי, גם במקום כמו הכלוב, זו התחלה טובה.