עבר קצת זמן מאז שכתבתי לעצמי בבלוג האישי והמוזר שלי כאן והחלטתי לחזור קצת כי יותר קל לי להכנס לכאן ולכתוב מלרשום בכל מקום אחר, נורא מעניין אותי עצמי שזה כך .🤯
............צ..ע..ד..........
אני מתמסר לחוייה של הרגע עם העקרונות שאני מנסה להציב לגוף שלי וככל שאני מתעורר אני מוצא שההרגלים המזיקים, אותן קליפות שעוטפות את הנפש שלי מאז ומתמיד, הן הם ששולטות בי לאורך שנים ללא כל הבנה כמה משמעותי אותן ייצרים שלמדתי מסובבי או ניסיתי לייצור מעצמי (אין באמת הרבה כאלה).
כמה הרבה שיש בנו זה לא אנחנו אלא בכלל דמויות של נושים שונים ומשונים שנקלעו בדרכנו , חלקן אפילו לא נשארו לקפה.
ממש כמו שכולנו יודעים כמה מתקדמת העומק של השיטות מכירה שיש כיום, מוכר וידוע לנו על הצורה שבה הם נכנסים לדפוסי החשיבה העמוקה ביותר שלנו.
זה כבר כל כך מקובל כי הריי לכל אחד מאיתנו יש חלק מסויים שלא רוצה להתנגד ללקבל לפי מה שהוא חושב, אז פשוט יותר קל לא לפקוח את העיניים לרגע והנה בום טראח משהו אחר להתמודד איתו.
כי לא חסר לנו ליצור את המחשבה שמייצרת מציאות של מחשבות בלתי פוסקות במוח שאנחנו מייצרים..
תחשבו לרגע שאנחנו מציירים מבוך על נייר ואז לא יודעים איך לצאת ממנו.
אז אם כל העגמומיות שיש בדבר אני בוחר מן הנמנע ומתפלא כמה גם פה יש לי את היכולת להסתיר דברים שיש להם נתח עיקרי.
ככל שההבנה שלנו מתחדדת לגביי הפעולות שלנו ואיך הן פוגעות בנו אנחנו מבינים שיש עבודה לעשות, וכמובן שבעבודה הזאת יש בעיקר התמסרות.
ההתמסרות הזאת ידועה לרובנו ובאמת שאני מאמין שכולנו יצורים מדהימים בבטננו העמוקה שעטופה בהמון קליפות הגנה לא נחוצות שרק מכניסות לנו קשיים להסיח את דעתנו מהדרך הנכונה שבאמת מטיבה לנו, קצת מזכיר את הפרוטקשיין המחולל הזה שיש לבתי עסק עצמאיים להתמודד איתם, זה עומד ממש על אותו השוואה.. אתם רואים את זה עכשיו?
לאחר שהבחנו המחשבה לא יעילה העבודה זה פשוט לנקות אותם מתוך בחירה בלב שלם שזה הצעד הראשון והאחרון שיש לעשות איתן.
הצעד הזה משתנה בין הרגלים לפיי רמת הקושי שאנחנו בוחרים ליפול אליו, לפעמים זה לוקח חודשים, אפילו שנים.. הרוב, הרוב בכלל לא מנסים ולא קשה לזהות אותם.
פה נכנס ההתמדה..הקושי לוותר באמת על אותן קליפות שבראש המכני שלנו התפרשו לגמריי כחומות הגנה או הנאה שבלעדייה אין לי "הנאה"..עבודה יומיומית שלא נפסקת..זה אותו צעד שדברנו עליו..ממש צעד קטימה ואחורה כי כשלונות יהיו וזה בסדר, הקושי זה להתמיד בחשיבה למה חשוב לא ליפול מאשר למה עוד פעם נפלתי.
ככל שאנו עובדים על עצמנו נכון אנחנו ממש מרגישים איך תכונות מסוימות בנו יכולים להיות חיוביות ויכולים להיות גם נורא שליליות, לדוגמא הרצון להיות בשליטה והרצון לשלוט כשהם מחוברים ביחד לא נכון וכשהוא חזק בנו הוא בעיקר יוצר הרס.
עם מבצעים את הצעד נכון פשוט לא ניתן לזה את האופציה יותר להרוס אותנו כי עכשיו אנחנו חזקים עליו.
הצעד מלמד אותנו לפרש נכון אהבה כי יש לה כל כך המון שפות.
זה מוכיח לנו באלפי רגעים קטנים למה הרצון שלנו הוא להיות טוב, גם אם יש לנו את כל הפוטנציאל להיות הכי רע.
מלחמה: מלחמות נכונות זה לא דבר רע זה בעיקר דבר עוזר.
דרך אותן מלחמות לאורך דרכך אתה מתבגר.
ההתבגרות היא לא בגילאיי 13 14 15 כפי שהנחנו, זה אכן השינוי הגופני שחל באותן שנים בגופו הבהמית, בסך הכל כשאנחנו בגילאיים הללו ולאחר שלא הודרכנו נכון זה בעיקר תקופה שבה היה לנו קשה להתבטא יחד עם השינויים ולכן זה נורמלי לקבל את גיל הטיפש עשרה..ההתבגרות מתחילה כשאנחנו עושים את הצעד..
הצעד לחזור להציל את כל נקודות הנפש הכלואות באותן בורות ותהומות שהשארנו אותן שם מהפחד להתמודד ולהשתנות זה אחד הצעדים החשובים שלנו.
שינוי במשהו מסויים מהאגו והדעת מרגיש לפעמים שככל הנראה בנאדם שאני אוהב שעלול להעלם פתאום, או ששאר ספקות יעלו בראשי.
זה בדיוק המלחמות שאנו צריכים לצפות לנצח בהן ובשביל לעמוד איתן במלחמות הללו רצוי להתחיל לאחד חלקים בך וחלקים מסויימים לנדף כי הם מרגלים.
יש המון נקודות מבט כמובן. זה לא העיקר.
העיקר שתשלבו בראייה החדשה שאתם מישיים גם הנאה.
כל נקודות הנפש שלא ייחסנו להם חשיבות בכל אותן רגעים בודדים בחיינו שבחרנו לברוח ולא להתמודד הן חלק עיקרי בכוחנו האישי להתמודד נכון ולבנות את עצמנו בצורה שלנו ולא בדרכים שאחרים מנסים לסלול לנו.
הדרך לעבוד על עצמנו בצורה נכונה ונקייה מגורמים חיצוניים זה מתחיל בדרך כלל בקושי המובן של לצאת מאיזור הנוחות, ואנחנו שהורגלנו לוותר כשקצת קשה, כמה מאיתנו משנים הרגלים, מנקים קליפות, יוצאים מאיזורי הנוחות שהרוגלנו אלייהן גם כשזה לא בדרך הטוב.
מבחינתנו בחרנו לעשות את הצעד כי יש לנו מטרות שבחרנו בהן ושאנחנו מאמינים במטרה הסופית והעיקרית, חברים תאמינו בלב שלם שאפשר לחיות בערבות הדדית ובעולם כל כך פתוח באהבת חינם כפי שלדעתנו מאז היותנו ילדים שלא מבינים כמה חוסר הגיון יש בילדותנו, בבית הספר במידה והאמת היינו בו, סביב מכרים, חברים, משפחה, אנחנו עצמנו.
נכון, כל אחד בכל מקום מתבסס על המילים היפות האלה בסוף סופו של עומק.הסתייה מאותו מסלול באותה סיטואציה תמיד נעצרת שם כששומעים את המילים היפות הללו ואיך שלא תסתכלו על זה, מה שעוצר אותנו, זה שוב הפחד מהלא מודע לנו, הכבר שכחנו שביססנו את הכניסה לצעד הזה מהרצון לייצר לנו ידע אחר, ידע חדש ואמיתי שמיועד להתפתחות האישית שלנו כבודדים עם השפעה נכונה לסובבים.