אתה יושב על המיטה שלך,
אחרי מקלחת חמה.
מסתכל בעיניים ריקות על הכל מסביב ותוהה,
אולי הגיע הזמן באמת.
הריי חשבת על זה כבר כמה פעמים,
הריי ניסית ונכשלת בשביל עוד הזדמנות אחרונה.
אתה לוקח את הכלי הקר כמו המוות אל ידייך.
אתה ממקם את עצמך במרכז המיטה,
כך שלפחות זה יראה אומנותי כשיבוא לחפש אותך,
וכך זה גם מתאים לראש הפרפקציוניסט שלך.
אתה שם את הסימפוניה המוזיקלית האהובה עלייך וחוזר לשקוע במחשבות על החיים הלא מוצלחים שלך.
ובאמת שניסית..
ניסית לתת, ניסית להיות
ניסית להרגיש, ניסית לחיות.
ולמרות הכל אתה מרגיש שאתה כבר מת.
הידיים שלך רועדות אתה משחק בנשק.
פתאום כל הגוף רועד אתה חושב על עוד הזדמנות.
אבל אתה הריי יודע שנולדת כדי למות.
אתה מבין עם עצמך שעדיף לסיים את זה עכשיו מאשר להשאר שק החבטות של החיים האכזריים והאפורים האלו, שלא מצאת בהם שום קרן אור שיכול להחיות אותך.
כל השאלות, על החיים, על אלוהים,
המשפחה? חברים?
אתה סוחט לאט לאט את ההדק,
מחזק את הידיים ועוצם חזק את העיניים.
סוחט בזהירות את ההדק. . .
ו... שום דבר לא קורה.
כוסאמאק.. לא שמתי לב שהנשק נצור.. רגע..