Come as you are

תמיד אמרו לי שרואים עליי שיש לי לב טוב, שאני אדם טוב..

שרואים לי בעיניים למרות הקשיחות הקליפתית במעטפת החיצונית, אמרו לי שאני משדר וייב של חיבור של אהבה.

מעניין אותי אם הם רואים שלא היה לי אף אחד מהדברים האלה,

מעניין אם הם רואים את כל החרא חיים שעברו עליי מאז ועד היום..

הרצון להיות אופטימי בחיים של עצבות, בדידות וכאב.

שלא היה אף אחד שיתמוך בי,

אפילו לא אחד שבאמת יכול להבין את עלילותי העגומות בחיים קודרים וחסרי כל תחליט, כשכבר אין שום סיבה לחייך ושום רצון לחיות.

מעניין אם הם רואים שהעיניים שלי אטומות ומלאות בכתם שחור שמכבה את כל מה שאמור להיות נוצץ בהם.

מעניין אם הם מבינים שהלב שלי כבר לא מוציא רגשות משמחים.

שהמוח שנדפק לאורך השנים כבר לא רוצה לתפקד יותר.

מעניין אם כל אותם אנשים שאני משתדל לתמוך בהם לאורך כל חיי, גם אם זה עזרה למבוגרים להרים סלים הביתה, גם אם זה להיות מאבטח מחורבן באלפי מתקנים שונים ולתמוך בכל הצוותים סביבי, באנשים שצריכים שמשהו שיקשיב להם, ושמשהו יעזור להם..

לעזור לשכנים או לסתם תושבים שצריכים עזרה מסביבי, לסחוב ספה, לקבל כיוון, לפתור בעיות, עזרה כספית.

מעניין אם אותם אנשים רואים את החיוך המזוייף שלי, את הביטחון העצום שיש בי שנאבד מילדות מכוערת, מבגרות מטופשת, וזמני ההווה שפשוט רוצים שגם אני אוותר,

שאני אמצא את עצמי בכלא כי אני כבר לא יכול לסחוב יותר ובא לי להתפוצץ,

שאני אמצא את עצמי הומלס כי אף פעם לא היה לי את הסיכוי להצלחה , את הסיכוי לייצור אצלי בראש מחשבה של הצלחה..

אולי הכי טוב שאני אמצא את עצמי מת ואפסיק לדאוג למה יקרה עם המשפחה שלי כשאני לא אהיה ואיך אמא שלי תתמודד עם זה..

מעניין אותי בעיקר אם מתישהו יהיה לי את האומץ להשים לזה סוף.