אני זוכר שאימצתי אותך לליבי, בחיים לא חשבתי שאפגע בצורה כזאת.
אני זוכר שרק נפגשנו.
שנאת אותי, פחדת ממני,
ואני לא ידעתי איך לאכול אותך, מאיזה צד אני נותן את הביס הראשון?
אני זוכר שלקח לנו המון זמן להתרגל להיות זה במחיצתו של זו,
היינו ילדים, שנינו.
ככל שעבר הזמן התבגרנו, יחד.
יום אחד רבנו ביום השני השלמנו וביום השלישי לקחנו הפסקה מאהבה ושנאה.
הריי אני קשוח עם משמעת ואת עקשנית עם טבע עצמאי ושונה.
עברו להם השנים והחיבור שבנינו ניהיה בלתי ניתן להפרדה.
הייתי חוזר מהעבודה לצלילי שירייך וקולך הענוג.
הייתה לנו הבנה כזאת ששום דבר בעולם האפור הזה לא יכול להשתוות אליו.
היינו מדברים עם העיינים.
היית כל הדברים הכי טובים בי.
ואני, אני תמיד שנאתי את עצמי.
כי אני מי שאני, אדם רע ובודד כעוס ומר, ובעיקר אלים.
אלים כלפי כולם בכל סיטואציה בכל תנועה ומחשבה.
ובכל זאת היית שם בשבילי.
כשאף אחד אחר לא היה יכול להמשיך לסבול את מי שאני את נשארת למרות האופציות שלך לעזוב.
את נשארת.
את היית הבית שלי, השמש והירח שלי.
ואני הייתי הכוכב שלך.. ובכל יום לא משנה איזה שבר כלי הייתי, היית מרוממת את ליבי חזרה עם האהבה העצומה שיש בך.
את גרמת לי להיות אדם טוב יותר ומוצלח יותר..
ולמרות שאף אחד לא היה מבין אותי כאילו אני חייזר בעולם לא שייך, את תמיד הבנת.
וכל זה הסתיים ברגע.
עזבת.
עזבת והשארת אותי לבד.
ואני לא יכול להתגבר ולהמשיך, למרות שכבר עבר כל כך הרבה זמן.
אין יום שעובר מבלי שהזכר בך.
אני מחייך לסובביי אך רק את ראית את החיוך האמיתי שלי.
אני צוחק עם חבריי אך רק את באמת היית הופכת את בטני מאושר.
אני מדבר עם קרוביי, רק את באמת היית המשפחה שלי.
ואני מקווה שטוב לך שם למעלה יקירה שלי כי אני כאן למטה לא יכול לשמוח שוב.
אני כאן למטה מפחד לשמוח שוב.