תומא חוקרת הפטישים

בתיכון, בערך מאז כיתה ט', הכינוי שלי היה "סאדי מלכת הסאדו". מיותר לציין שהכינוי דבק בי לפני שידעתי משהו על בדסמ, ועם השנים הפך למשהו ספק מטריד ספק משעשע.

בכל אופן, כיתה י"ב, אני כבר לחתולין בדסמית, ופרטנר שלי קבע לנו שיעורים פרטיים בשיבארי אחה"צ. אפילו חברות שלי לא ידעו על זה.

שיעור מתמטיקה 5 יחידות, המורה אומרת "באסה שאין לאף אחד חוט ממש ארוך או חבל, יכולתי לשרטט יותר ברור את העיקרון." וכל הכיתה ישר "תבקשי מסאדי, בטח לה יש."

החלפתי צבעים, רציתי לקבור את עצמי. ניסיתי להכחיש, אבל גם המורה תקעה בי מבט של "אנחנו יודעים מה יש לך בתיק". 

למזלי הרב, היה לי גם חבל קפיצה של ספורט, עדיין באריזה המקורית מחנות ספורט בתיק, שקיבלתי מאותו קקי פרטנר בנסיון לרמוז לי שאני פדלאה. 

"יא, איך כולם יודעים שאני מנסה להיכנס לכושר? מדהים!" אמרתי, ובהמשך החודש שוב לא הגעתי לבית ספר 🤦‍♀️

טריגר- אלימות מינית, אינו גרפי.
.
.
.
.
.

כששוב עולה הנושא של אלימות נגד נשים, עולה הקונספט של פנטזיות.
אותם חלומות בהקיץ, דברים שאינם מוחשיים שגורמים לנו לרגשות ולתחושות, אבל נשארים בין גבולות המוח הקודח שלנו, הופכים פתאום למקור ניגוח.

לכל אחד יש פנטזיות. זה בכל נושא, וממש לא מוגבל לתחום המיני. יש לי פנטזיות על הבית המושלם, על טיול בחלל, על יצירת דינוזאור לרכיבה ובשעת עצבים גם על רצח... ובטח גם לכם, על דברים דומים ואחרים.
אבל בתחום המיני, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מבוך רגשי מסובך. מצד אחד, זה לא אמיתי, ולא מזיק בכלל. מצד שני, מה זה אומר עליי שאני נמשכת לדברים כאלו?

וכשאחרים מתוודעים לקיום של כאלו פנטזיות, הם לא פעם משתמשים בזה לרעתנו. בין אם כדי להוריד מרמת החומרה של אלימות כלפינו, בין אם לבצע אקטים כאלו, ובין אם להצדיק קיום של אלימות בכללותה.

אבל פנטזיה, בין אם היא על רצח, על רכיבה על טי-רקס בכבישי איילון, ועל אלימות בהקשר מעורר מינית, היא רק פנטזיה בסופו של דבר.
בטח ובטח, כשאין לנו שום רצון לממש. אנחנו יודעים מה תקין ומה לא, וכמו שאני לא ארצח כל אחד שפנטזתי שאני דורסת אותו עם הדינוזאור הזועם שלי, אני גם לא ארצה לממש דברים שיפגעו בי ובאחרים במציאות.

זה לא אומר עלינו כלום, ולא אמור להגיד. הדמיון שלנו שם מסיבות מסוימות, ואם משהו נעים לנו בדמיון, אז בואו נהנה ממנו. כל עוד הוא בדמיון, כמובן.

פנטזיה זאת לא סיבה לעשות דבר. זאת לא סיבה להצדיק דבר.
רק הסכמה אמיתית, בטוחה, ומוסרית, היא שחשובה בזמן אמת.

בטח אנו בתור קינקסטרים אשר יודעים את חשיבותה של הסכמה, ואת הגבולות בין המותר והאפשרי בתנאים מסוימים, לאסור ולמסוכן, לא יכולים לתמוך בטיעונים כאלו.

כולם מתלהבים מסימנים ששולטימות עושים לנשלטימות... לא עוד!
הנה סימנים שאני עשיתי לשולט שלי ❤

המאסטר אצל המשנית, ואני קיבלתי ערב חופשי.

דמיינתי לי שאבלה עם חברים, אולי אזמין בחורה יפה, אעשה משהו מרהיב וסקסי...

בסוף כרגיל הכנתי נרות, קצת סישנתי את עצמי והסרטתי, וקינחתי במשלוח פחמימות מול הטלוויזיה כשהכלבה שלנו מתכרבלת על המיטה לצדי.

לא רע, אבל לא ניצול מספק של הזמן... גם ככה אני בספק שהייתי מוצאת מישהי לסשן כשאני עם בטן הריון כזאת בולטת. לפחות לפנקייק לא אכפת באיזה חודש אני.

עקב לחץ חברתי מתון, החזרתי את פינת הוידויים לדף הפייסבוק שלי.

הנה טעימה ממה שעלה בינתיים:

מערכת חילופי כוחות טוטאלית Total Power Exchange, או בקיצור TPE היא מערכת יחסים בה הצד הנשלט מעביר את כל האחריות והשליטה לשולט, בכל הזמן ובכל תחום.

מערכת יחסים כזו היא לרוב איך שמדמיינים בדסמ בעולם הונילי- נשלט שהוא בגדר עבד בהסכמה, שכל חייו מנוהלים על ידי השולט.
לרוב כשמדובר על מערכת כזו, לא מדובר על חילופי כוחות מוחלטים לסשן מוגבל בזמן (דבר הנפוץ בקהילה), אלא לתקופת זמן בלתי מוגבלת מראש וכמערכת יחסים.

ישנן 2 תפיסות מרכזיות בקרב א.נשים העוסקים בTPE-
1. מערכת TPE מחייבת שימוש בגבולות ברורים אשר מדוסקסים ומשתנים אחת לתקופה, ושימוש במילת בטחון למקרי חירום וחוסר יכולת.
2. מערכת TPE מחייבת גבולות אשר נקבעים בתחילת מערכת היחסים, ובהמשך הם נעלמים כך שרק הצד השולט קובע את הגבולות.
אין שימוש במילת בטחון, מכיוון שיש אמון מלא בהחלטות השולט.

אלו הנוקטים בגישה הראשונה מאמינים שהשליטה לא פחות מוחלטת אם יש גבולות ואמצעי הסכמה ואי הסכמה. לתפיסתם, ללא האמצעים הנ"ל, הגבול בין שליטה להתעללות הוא דק מדי.
כמו כן, לתפיסתם, גם אם התקשורת בין השולט לנשלט פתוחה, העמדה בה הנשלט נמצא עלולה למנוע ממנו לבטא חוסר הסכמה או חוסר רצון מחשש לפגוע בטוטאליות של השליטה. ולכן, על השולט לקיים שיחות גבולות ולתרגל שימוש במילת בטחון כדי שהנשלט ירגיש מחויב לבטא את הצרכים החשובים שלו.

אלו הנוקטים בגישה השניה מאמינים שטוטאליות היא המילה החשובה בTPE, ואם הנשלט לא משחרר את שליטתו גם מתחומים גבוליים, השליטה אינה מוחלטת ואמיתית.
על הנשלט להאמין ולדעת שהשולט תמיד לטובתו, ולכן תמיד יפעל בהתאם.

אחת השאלות העולות תדירות בנושא הTPE, זה כיצד השולט מנהל את הסיטואציה?
ובכן, התשובה היא פשוטה- כל שולט בוחר את מה שנוח לו, כמו בכל מערכת יחסים בדסמית.
ישנן מערכות בהן השולט מחליט על כל דבר, החל ממה לאכול וכלה במתי מותר להשתמש בשירותים. בניגוד לרוב המערכות הבדסמיות, אין תחום שהוא אינו בשליטתו. גם תחומים שלרוב לא מקובלים, כגון קריירה, חיי משפחה ומקרי חירום.
ישנם שולטים שרמת ניהול כזו מפריעה להם בהתנהלות הפרטית שלהם, ולכן הם נותנים חוקים מנחים לכל סיטואציה.

מה לדעתכן הגישה היותר בריאה ונכונה? האם הייתם נכנסים למערכת TPE?

צילום: תומא חוקרת הפטישים

מכינה נרות כל הלילה רק כדי לחזור למיטה ולגלות שהמאסטר גנב לי את הכרית.

נכון, אמנם הוא השולט הגדול והאכזר ומותר לו הכל, אבל הוא אשכרה ישן כרגע עם 4 כריות, ועוד 2 לצידו, והוא בחר באופן מודע לקחת את הכרית שלי כי היא... שלי. 

מים גנובים ימתקו, אבל בקצב הזה ייתפס לי הצוואר...

בואו לשחק!

*כן, זה מה שאני מכינה באמצע הלילה במקום לישון.

המזמין של הנרות בצבעי הפרייד אמר שהוא באמת בהתחלה לא קישר את הצבעים השמחים לשעווה קשוחה ומכאיבה.

למה להסתפק בשחור ואדום כשאפשר להכאיב בכל הקשת?!

*ועוד במרקם הכי עדין שאי פעם יצרתי, בניחוח קוקוס וניל 😂 🥥🍦

רואה כהרגלי סרט אימה לפני השינה.

במהלך הסרט יש סצינה של מרתף של בית מרקחת, שמכיל מעין חדר נתיחה מאולתר. המחטים חלודות, ישנן צנצנות פרומלדהייד מלאות בחלקי חיות לא מזוהות, הרצפה מטונפת ויש דם בכל עבר.

ואני מתענגת.

לא רק בגלל שאני חובבת אימה וטיפוס קריפי באופן כללי (על כך כל מי שמכיר אותי יכול להעיד), אלא בגלל האסתטיקה שפשוט מדליקה אותי.

הייתי ברגע מחליפה את חדר השינה הנוח והסטנדרטי שלנו בשביל חדר כזה, בתוספת שלשלאות מהתקרה, קורי עכביש, וכתמים שמעידים שמשהו לא תקין קרה כאן.

אני בשמחה הייתי עושה איתו אהבה, באופן הכי ונילי שיש, על מיטת ניתוחים רעועה שיוצאות ממנה רצועות עור שנועדו לרתק אותי למקום. 

המפלצת בסרט מקיאה ספק דם ספק בוץ שחור, והגיבור מכוסה כולו בגועל על טבעי, ואני מתאפקת לא להעיר את המאסטר שיטפל בחרמנות הלא ברורה הזאת עבורי. 

אני נחרדת מהרגשות שיש לי כל פעם שאני צופה בסרט אימה מוצלח, וכיצד זה חודר לכל נים ונים עד שאני שפחה של התשוקה שלי, אבל אני לא רוצה להפסיק.

אני לוקחת נשימה עמוקה, וחוזרת לצפות עד הסוף בשקיקה. אני מתפללת שיהיה לי את הכוח לשמור את הידיים שלי לעצמי הפעם.