רואה כהרגלי סרט אימה לפני השינה.
במהלך הסרט יש סצינה של מרתף של בית מרקחת, שמכיל מעין חדר נתיחה מאולתר. המחטים חלודות, ישנן צנצנות פרומלדהייד מלאות בחלקי חיות לא מזוהות, הרצפה מטונפת ויש דם בכל עבר.
ואני מתענגת.
לא רק בגלל שאני חובבת אימה וטיפוס קריפי באופן כללי (על כך כל מי שמכיר אותי יכול להעיד), אלא בגלל האסתטיקה שפשוט מדליקה אותי.
הייתי ברגע מחליפה את חדר השינה הנוח והסטנדרטי שלנו בשביל חדר כזה, בתוספת שלשלאות מהתקרה, קורי עכביש, וכתמים שמעידים שמשהו לא תקין קרה כאן.
אני בשמחה הייתי עושה איתו אהבה, באופן הכי ונילי שיש, על מיטת ניתוחים רעועה שיוצאות ממנה רצועות עור שנועדו לרתק אותי למקום.
המפלצת בסרט מקיאה ספק דם ספק בוץ שחור, והגיבור מכוסה כולו בגועל על טבעי, ואני מתאפקת לא להעיר את המאסטר שיטפל בחרמנות הלא ברורה הזאת עבורי.
אני נחרדת מהרגשות שיש לי כל פעם שאני צופה בסרט אימה מוצלח, וכיצד זה חודר לכל נים ונים עד שאני שפחה של התשוקה שלי, אבל אני לא רוצה להפסיק.
אני לוקחת נשימה עמוקה, וחוזרת לצפות עד הסוף בשקיקה. אני מתפללת שיהיה לי את הכוח לשמור את הידיים שלי לעצמי הפעם.