לקום בבוקר ולהרגיש את הגב כאוב. לא מהסשן, אלא משינה לא מספקת.
טיפות של אש בצבעים מרהיבים שמצד אחד הרגישו כאילו חורכות בבשר, ומצד שני שולחת אותות של אושר הַיְשֵׁר לתוך מרכזי העונג במוחי הדואב.
ההבנה המביכה שאנשים שאני מחבבת רואים אותי בצורה הכי מופשטת שלי- נטולת מגננות, נטולת בגדים, צורחת ובועטת בלי שום שליטה.
הפחד כשאני לא מצליחה להרגיש את הרגל שלך לידי. לא בגלל שאני מפחדת שלא תשוב, אלא בגלל שאני מפחדת לשקוע לתהום הכאב והעונג בלי לחוש אותך בכפי הקטנה.
כל אלו, ועוד אלפי תחושות ומחשבות, גועשים בגופי כשאתה ישן לצדי.
אני מתקפלת לכדור קטן, נצמדת לחתול בעדינות, ומנסה לא לבכות מהתרגשות.
כי אף על פי שעל הנייר זה היה עניין פשוט- רק אני, אתה והנרות שלנו, בשבילי זה היה יותר מזה. אחרי שבוע של סבל, זריקות, רופאים ושיתוקים, היכולת להכיל כאב מרצון ואהבה היא מתת אל.
מוחי עדיין פועם. אני רוצה לישון ולבכות בו זמנית. אבל יותר מכל, אני רוצה שתרגיש את הכרת התודה שלי ואהבתי.
תודה אהובי.