"את האלילה שלי", הוא אמר לי יום אחד לפני השינה, אחרי שראינו סרט על אלילות יפניות.
אני מודה, התרגשתי כל כך שניסיתי קשה לא לבכות בזמן שהוא מרחף לו לעולם החלומות שלו.
לפעמים, אני מרגישה שהוא מפשיט אותי מגופי האנושי, שולח את ידו לתוך כדור האור המוזהב שיש לי בבטן. הוא מטפח את הכדור הזה באהבה. הוא מנסה להגדיל את הכדור, כדי שיתפשט לכל גופי הקטן, וישלח קרניים זוהרות מחוץ אליו.
וכאשר הוא עושה זאת, הקרניים זוהרות בחזרה אל כדור האור הכחול שיש בבטנו, ממלאות אותו בחום ורוך. ככל שהכדור שלי זוהר, כך שלו בוהק באור יקרות גם כן.
הוא לא צריך להקטין אותי כדי להיות גדול. ההפך, ככל שהוא מרומם אותי, הוא מתרומם ביחד איתי.
לפני שהכרתי אותו, נתקלתי בשולטים ושולטות אשר עשו ההפך. ההשפלה לא הייתה חלק ממשחק קינקי, אלא כדרך לשמור על ההיררכיה או לדאוג שהנשלט לא יאמין שהוא יכול ללכת רחוק מדי.
כיום, אני לא יכולה להבין כיצד אפשר כך. הרי ככל שאני מצליחה ומאושרת, כך אני יכולה לעזור לו ולחזק אותו. אין משהו יותר מחמיא מאשר מישהו חכם ומוכשר שבוחר להיות תחתיך ומשתוקק להכנע לך.
נכון, כל פעם שהוא אומר שאני חכמה יותר ממנו אני אתווכח.
כל פעם שהוא יספר לאנשים כמה הוא מעריץ אותי, אני אתחנן שהוא יפסיק במבוכה נוראית.
אבל כל פעם כזו, הכדור שבתוכי יגדל, ואני אשתוקק להעניק לו את האהבה שהוא מעניק לי.
אני האלילה שלו ושפחתו הנאמנה.
אני אכבוש את האולימפוס עבורו, אם הוא רק יעזור לי לטפס למעלה.