סשן ראשון שלנו ביחד.
אני על הברכיים אצלה בחדר.
אני אומר סשן אבל השליטה שלה בי לא התחילה מעכשיו היא נרקמה כבר שבועיים אחורה. מהשניה הראשונה כמעט הייתי הפאפי שלה. זה התחיל באיך שאני מסתכל עליה והמשיך בכל מיני בקשות, חמודות ומשונות, שטסתי לבצע בשבילה. יש לה חיוך יפה ואני אעשה הכל בשביל לראות אותו.
חזרה לחדר והברכיים הכואבות שלי. אני עומד ככה כבר תקופה ולא קורה כלום, אבל אני לא זז ומתאפק מעמקי נשמתי לא להגיד משהו חמוד או מצחיק כדי לא לשבור לה את האווירה.
סוף סוף היא חזרה, סוף סוף קורה משהו.
היא מבקשת שאפתח ויורקת לי בפה. עד היום לא הבנתי את הפטיש ה"משונה" הזה אבל הפרצוף שלה גילה לי את כל הסודות שלו ברגע. היא יורקת לי בפה כי היא יכולה, כי אני בעצמי פתחתי אותו ונתתי לה. אני בולע ואומר לה תודה. זה הצליח לי, היא מחייכת חיוך רחב ואומרת לי איזה אפס מושפל אני. המילים נכנסות לאוזן, ועד שהן מגיעות לי לראש הן נשמעות יותר כמו "תודה שאתה זורם עם השגעונות שלי ונותן לי להרגיש ככה".
הרגע הזה שינה לי את כל הסשן. אולי גם את החיים.
מהנשלט הקפוא שהייתי הפכתי לחיה, לזונה, אחר כך לשק אגרוף. אני יכול להיות גם לשון וגם חור בשבילה. אני יכול להיות כלב פיל או סוס או חזיר. מה אכפת לי אם היא ככה מרוצה.
ושהראש לי במצב הזה. כלום לא כואב, כלום לא נדבק, הבושה מתחלפת בגאווה והגאווה הופכת לעונג. גאווה אמיתית לא על הדברים שלקחתי בכוח. אלא על מציאות שקיבלתי בהכנעה ובחיוך מפה לאוזן.
היא משתמשת בי בעוד הרבה דרכים באותו לילה. ובעוד כמה לילות שאחריו. ואני נהנה, אני לומד, אני גודל ואני צומח.
זה לא הבשיל למערכת יחסים עמוקה וארוכה כמו שרציתי. אבל את התודה וההערכה שלי יהיה לה לתמיד. ואני, אני ממשיך הלאה ויודע שאני בכיוון נכון יותר הרבה בזכותה.
