וואלה, אחד המקומות שמן הסתם הכי קשה לי להיות בהם. השלב הזה אחרי חוויות משמועתיות ועוצמתיות שהחיווט במוח שלי הופך ממספק לנזקק. לא תמיד הוא מגיע. לפעמים הוא מגיע ואני מצליח להעביר או להדחיק אותו. אבל יש פעמים שהוא תוקף ונשאר איתי. לפעמים גם כמה ימים.
אני תמיד מנסה לפרק למה זה קורה? למצוא את הסיבה הספציפית שהכניסה אותי למצב המנטלי הזה, לטפל בה בעצמי ולהתקדם הלאה. לרוב זה עובד. לרוב אני מצליח לגשת אל הצד הלוגי במוח שלי ולספר לעצמי שזה זמני ותכף יעבור, להצליח לנתק את המחשבות הרעות ולצעוד קדימה.
אבל אתמול ישבתי ושאלתי את עצמי למה? למה בעצם אני מפחד כלכך להיות במקום הזה? מה עוצר אותי מלדבר לפרוק ולתת למקום הזה את הביטוי הראוי שמגיע לו.
אני תמיד רוצה להיות בטוב, תמיד רוצה שיאהבו אותי, תמיד רוצה לשמוע שאני יעיל ומרצה ואכפתי ומוצלח. כלכך קל להיות הכתף התומכת. כלכך קל לי להכיל צרות של אחרים ולקבל והבין את הקשיים שלהם. אבל כשזה נוגע לעצמי אני מרגיש שאסור, אני דוחה את עצמי כשאני במקום הזה וזה לא בריא לי.
ותכלס נמאס מזה. נמאס לי לשבת ולאכול לעצמי את הראש ולפתור הכל לבד. נמאס לי להבייש לצאת חלש, ולא לבקש מילה טובה וכתף חמה. נמאס לי לשקוע לחרא של עצמי לבד בלי להצליח להודות שיש לי פגמים ושהחיים האלה לא מושלמים. ובעיקר נמאס לי לבטל את עצמי כל פעם מחדש ולסגת בכל פעם שאני מרגיש שאני והרצונות והצרכים שלי משתלטים על המרחב. נמאס מההרגשה העצמית הזו שאני להתנצל שבכלל מעלה את זה, ולהתקפל אחרי שניה כשאני מרגיש שזה הזיז משהו בצד השני.
אני לא יודע עוד איך לעשות את זה, לא יודע איך לשחרר. לא יודע לתת לעצמי להיות פגיע, שביר, ורגיש. לא יודע איך לנסח בכלל את התחושות האלה שמבעבעות בי ולא נותנות לי לנוח. אבל מה שאני כן יודע שאני צריך להפסיק להתבייש לבקש. אתמול הצלחתי בקטנה, וזה כן קצת עזר... אז לפחות התחלתי עם זה.
