לפני 26 שנה
הייתי בפסטיבל ערד
המזל הגדול שלי
הוא החרדה ממקומות המוניים.
בשעה 22:10 בחיים לא אשכח
את השעה.
אנחנו עומדים, חבורה של ילדים
בני 15 ואני מבקשת מאחד החברים
לצאת איתי החוצה כי זה יותר
מידי בשבילי.
פילסנו דרכנו החוצה ועשרים
דקות לאחר מכן הטירוף החל.
כשאנחנו מחכים בתור לקרפ
צרחות, מד״א ואנשים רצים
בלי לדעת לאן ונמצאים סביבנו.
ברחנו לאיזור בו שקי השינה
שלנו היו ממוקמים.
לא הבנו עדיין בכלל מה קרה.
לאט לאט חברים מהקבוצה שלנו
מגיעים, בוכים, חלקם עם בגדים קרועים
והפחד בעיניים לעולם לא יישכח.
למחרת בבוקר שאין דרך תקשורת
להורים, אני שומעת ברמקולים
בין כל ההורים המודאגים
את שמי ושם משפחתי.
עד היום חבריי צוחקים
עליי ששמי הדהד ברשימת ההורים
שלא מצאו נחת בנפשם.
בקור רוח התחלנו לדפוק בדלתות הבתים
לבקש להתקשר להורים כי התורים לטלפון
הציבורי היו פשוט אינסופיים.
אמא ענתה, הדבר הראשון שאמרה
זה ים אני מרשה לך נזם באף
רק תיקחי אוטובוס ותחזרי אליי.
בימים שלאחר האירוע
היה קשה לה להרפות ממני.
שמעתי אותה בוכה לא מעט
אפילו ברכת הגומל באדיבות
הצד התימני הייתה.
הערב מול המסך
רואה ילדים אומרים
קדיש על האבא שלהם.
וילד לא צריך לקבור את אביו
הלוואי שימצאו מתישהו נחמה
ולא יכאבו לכל חייהם.
יהי זכרם ברוך של
כל ההרוגים הטהורים.
אלוהים נתן ואלוהים לקח
כמה קשה האמירה.
כמה קשה להכיל❤️
