שהייתי בת 12
הייתה לנו שכנה נורא לא נעימה
אני חושבת שהיא רבה עם כל
דייר בבניין. כל מהותה היה
לחפש מי אשם בצרות שלה.
אחת שבמקום לקחת אחריות
על החיים שלה התעסקה
בדברים קטנים שראויים
לאישה הקטנה שהייתה.
יום אחד היא דפקה לנו בדלת
אמא שלי פתחה לה והתפתח
ויכוח בינהן על אחותי והבת שלה
שהיו חברות ורבו.
פתאום באמצע שום מקום
היא דחפה כבהמה את אמא שלי.
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה היום.
ראיתי רק אדום בעיניים, לרגע לא הייתי אני
וקפצתי על המטורללת עד שהיא נפלה
על הריצפה ואני יושבת על גופה.
צרחתי לה בתוך הפרצוף שאם עוד פעם
היא תיגע באמא שלי זה יהיה הסוף שלה.
מאז אותו מקרה השכנה מעולם לא
התקרבה אל דלת ביתי יותר.
תכלס ילדה בת 12 הייתה צריכה
להעמיד אותה במקומה.
ולמה אני מעלה את זה עכשיו?
כי אין לי סובלנות לאנשים קטנים
שמחפשים אשמים לבעיות שלהם
בחיים ואני תמיד מפחדת
שלא יקחו אותי לקצה ואראה
שוב רק אדום בעיניי.
תתמודדו עם החיים
לחפש ולמצוא אשמים
דמיוניים זה הכי קל
אבל לחיות את החיים
בלקיחת אחריות
בלשלוט בעצמכם
אלו החיים האמיתיים.
