חזרתי מאימון ואני עפה
על איך שבכל יום אני
מוסיפה עוד ועוד וזה זורם
לי על אף הסיגריות שמחששת.
היום יש לקטן איבחון נוסף
ומשום מה אני נושמת כמו
שצריך ולא לחוצה או/ו כועסת
על המערכת.
מה שמחזיק אותי זה הזכרון
של כל מה שעברתי עם הגדול
שבגיל 5 אובחן עם הפרעות קשב
בגיל 6 הפסקתי לעבוד בעבודת
החלומות שלי שכללה המון נסיעות
לחול ובכלל הייתה אינטנסיבית
ובמשך שלוש שנים הייתי צמודה אליו
כי הוא לא הסכים לקחת רטלין.
זוכרת את הימים השלמים
שישבתי מחוץ לבית הספר
רק כי הוא ידע שאני מחכה לו
וזה נתן לו להרגיש ביטחון.
הלכנו נגד המערכת ובמבט לאחור
אני יכולה לומר שאלו היו שנים
קשות ומתישות אך צלחנו אותם.
לאחר שסיים בהצטיינות את לימודיו
בחמישי הקרוב הקטנטן הזה
מתגייס לצבא ליחידה מושלמת
וכל מסלול שירותו הצבאי
הוא כבר יודע מראש ומוכן לזה.
והיום שלוקחת את אחיו הקטן
החכם והמתוק הזה לאיבחון
אני שלווה יותר כי הכל בגדול
שטויות במיץ גויאבה כי
כשאני לצידו והוא לצידי
אנחנו ננצח הכל.
הרי הוכחתי כבר שהכל אפשרי
אם רק עושים מאמץ
והכי חשוב לא מרימים ידיים
בשום שלב.
עוד שבוע מרגש בעולמי.
מוצפת בזכרונות
מלאת גאווה
ו….
פאק,
הבן שלי בחמישי מתגייס לצבא 🙀
