הגעתי הבוקר לאמא שלי
לאסוף את התיק של הקטן
ששכחתי בשבת.
ואיך שראיתי את המבט
שלה הבנתי שמשהו קרה.
תוך כמה דקות גם אחותי התייצבה
ואפילו עוד לא שבע בבוקר
ואני שבועות לא ראיתי אותה
אז אני מתחילה להיכנס ללחץ.
היא מביטה בי ואומרת
״הוא מת, הוא מת.״
היא לא בוכה ולא עצובה
רק מודאגת מה שמדאיג
אותי עוד יותר.
אמא, מי מת?
והיא לא מצליחה לומר את שמו
רק מגישה לי את הפלאפון ואני
קוראת הודעה מהקבוצה
של המשפחה המורחבת.
משפחה יקרה,
xxx הלך בלילה לעולמו
הלוויה……
הפסקתי לקרוא.
תמיד חשבתי שאם זה יקרה
אני אקפוץ משמחה ואושר
אבל טעיתי,אלוהים כמה שטעיתי.
התיישבתי קפואה על הספה
לא הצלחתי לומר מילה.
האיש שעשה דברים אסורים
האיש שבגללו לרגע נקטעו לי החיים.
החרדות שתקפו אותי ולא הצלחתי
במשך חודשים לצאת מפתח ביתי
וגם עד היום בגללו אני לא אוהבת
יותר בני אנוש סביבי.
שנים שלא ידעתי צחוק או אושר
כי הוא לקח לי אותו בלי לחשוב יותר מידי
ושאפילו לא זכרתי מרוב שהדחקתי
עד גיל הרבה הרבה יותר מבוגר
כשלי היו כבר ילדים משלי
מה שגרם לי ליפול וליפול חזק.
ועד שהרמתי עצמי
התעמתתי עם השדים
סיימתי טיפול פסיכולוגי של שנים.
עכשיו אני צריכה לחזור שוב
למקום החשוך הזה?
לא לא לא…מישהו מתבלבל לו.
אני לא אותה ילדה בת 15
שהדחיקה הכל בתוכה
עד שהתפוצצה ונפשה
הייתה לרסיסים על הריצפה.
פשוט זה כבר לא יקרה
התחסנתי מהנגיף הזה.
אמא שלי החליטה
שתלך ללוויה ואני מבינה
את הצורך שלה לסגור
מעגל עם עצמה.
ביקשתי שתניח אבן על הקבר
שתאמר לו שאני סולחת
ושינוח על משכבו בשלום.
הוא כבר לא כאן
ואין סיבה שאני אסבול
אומרת לעצמי כמנטרה
בכדי שלא אפול.
לסלוח על מנת להתנקות
זה משהו שלקח לי הרבה
זמן לקבל שאפשרי.
אחותי לקחה
את הילדים למסגרות
ואני טסתי חזרה הביתה.
הקאתי את נשמתי
מספר פעמים.
הרגשתי שנלחמת
עם עצמי לא להתרסק
ולא להתעמק במה שהיה.
אולי בדרך כזו או אחרת
אני צריכה בעצם לומר תודה
על מה שהפכתי להיות
וזה בתכלס לוחמת.
לוחמת על האושר שלי
ועל האושר של ילדיי
לוחמת שיודעת על בשרה
שאין דבר שלא תוכל לעשות
ואין חומה שלא תצליח לשבור
בשביל לחיות חיים מאושרים
ובכלל יש לי הערכה עמוקה לחיים.
והכי חשוב לקבל את זה שמגיע לי
כן, מגיע לי להיות מאושרת.
במרפסת
יורד גשם ואני מרגישה
שהשמיים בוכים את
הדמעות שאני לא מצליחה
כרגע להוציא מתוכי.
קצת אשתבלל לי
❤️
