חזרתי מישיבה
של הנהגת הורים.
לפעמים אני לא מבינה
למה אני עוד שם
אבל היום הבנתי
עד כמה זה חשוב.
מלבד התנדבויות
לשלל דברים
יש גם להתעקש
על ענייני בטחון לילדים.
לא הגיוני שבית הספר
מוקף איזורי בנייה
ויש רק חייל אחד ששומר
על 540 תלמידים.
בגדול שום דבר
באמת לא ירגיע אותי
אבל לפחות גרמתי
לעירייה להציב יותר
חיילים בשערי בית הספר.
מרגיש לי שהמדינה רבה איתנו
ולא מבינה את החוסר בטחון
שאנחנו מרגישים מאז שבת השחורה.
ואני יודעת שקשה לעצור רוע
אבל מה שאפשר לעשות
אני אלחם עליו.
עדיין קשה לי להבין
אולי בגלל זה אני
חסרת אמונה
איך יכול להיות
שלצבא לקח שעות
להגיע לדרום באותה שבת ארורה?
איך משפחות היו כלואות
במשך שלושים שעות בבתים?
ועל אף שכולם עכשיו
וגם אני מרימים לצבא
מישהו יצטרך להסביר לי
מה קרה באותו הבוקר
כי בלי זה לא יודעת
איך באמת להרגיש בטוחה
לשלוח את הילד לבית הספר
גם אם אנחנו במקום מופחת סיכונים.
נחשפתי לסרט הזוועות היום
ומאז אני לא מצליחה לתפקד
איך? למה?
כל השאלות נשאלות
ואף אחד לא נותן תשובה.
מפחיד אותי שאין בי אמונה
לאף אחד שמנהל את המדינה
כולם אוויר בשבילי
ולא הייתי מפקידה
את הכלב שלי אפילו
שישמרו עליו.
נכנסתי לרכב אחרי
פגישת הנהגת ההורים
ובכיתי כמו ילדה קטנה.
אין בי אמון באף אחד יותר
וזו תחושה נורא קשה.
