כואב לי עליו
על הקטן שלי
הוא רק בן שבע
ומספר לי שצליל
ההפסקות בבית ספר
זה השיר
עם ישראל חי
ושזה מרגש אותו נורא.
הוא אמר לי שאני
רואה יותר מידי חדשות
ואז קשה לו להרדם בלילה.
הוא שואל על החטופים
ואם אי פעם הם יחזרו הביתה
הוא נורא רגיש
טוב נו זה הגיוני
כי הוא הבן שלי
אבל בערבים שאני
מנסה להרדים אותו
הכל ממש צף לו.
הממד שיש לו מלא שאלות
לגבי הבטיחות שלו ברגע אמת
והפחד העז של מה יקרה
אם תהיה אזעקה באזורנו.
ואין לי את כל התשובות
אני בכלל עוצרת את עצמי
מלבכות מולו כי תמיד ששומעת
שיר עצוב אני מתחילה לדמוע
והוא מחבק אותי
מבין לא מבין
מתנהג בגבורה
שלא מתאימה לילד בן שבע.
עצוב לי
אני רוצה שיגדל עם בטחון
עם מבט של אושר בעיניים
ולא של חוסר הבנה וקבלה
של כל המצב שלנו.
כשהייתי קטנה במלחמת המפרץ
ונכנסנו לממד
אבא שלי אמר שיש מסיבה
ואנחנו חוגגים יחד באותו החדר
ובאמת בחדר היו ממתקים
שגם באמצע הלילה אכלנו
ולא הבנו מעבר לזה דבר
היום אני מבינה שהילדים
של היום חשופים יותר
המידע חודר אליהם
עם הפלאפונים, אייפדים
ושלל כלי תקשורת.
התמים שלי לא כזה תמים
הוא לא קורה למצב מלחמה
אלא קרב
הילד שלי בקרב
כך הוא מרגיש
כי תמיד שואל אם
אנחנו עדיין בקרב?
ואיך אומרים לו
שאנחנו בקרב בלתי פוסק
בשביל החרות שלנו
בשביל להיות בטוחים
באדמה שלנו?
כבר אחרי עשר
הוא עוד לא נרדם
שלל דובונים סביבו
עד שבקושי יש לי
מקום לידו
וכל מה שאני חושבת
זה מי עושה נעימי בגב
לילדים החטופים שלנו?
מי מרגיע את הנשמה שלהם?
