לא יודעת
מאוד קשה לי הלילה.
איך זה שיש חטופים
וכל כך הרבה ודבר לא קורה.
רק עכשיו זה היכה בי
החג הזה שלנו
חג הפאקינג חירות.
אני מנסה לחשוב על
דברים אחרים וזה
לא הכי מצליח לי.
מרגישה שזקוקה לעשות משהו
לצאת ולהפגין לארח משפחות
פאקינג משהו.
ולא אני לא יכולה להציל את העולם
אך משהו בתוכי לא נותן שלווה.
אמא שצריכה לחגוג חג
כשהבת שלה בשבי
אמא שבנה אסיר
והיא לא יודעת מה איתו.
כואב לי בלב וממש חזק
כאילו משהו נשבר שם
ועם כל הטוב בחיי
הוא לא מתחבר חזרה.
יש בי רסיסים של כאב
ורסיסים של אהבה
והכל ביחד זה קושי
בלתי נסבל.
לי יש חייל בקבע
ומתבגרת שבעוד כמה
חודשים מתגייסת
איך אני שולחת את
הנסיכה שלי ללא נודע
ואיך לא? הרי אנחנו
פטריוטים בנשמה.
את האמת שמידי פעם
אני מעבירה לערוץ חדשות
אולי תהיה לי הפתעה
אולי החטופים יחזרו
אבל לא
כלום לא קורה
וזה הזוי ומפחיד
איך שום דבר לא קורה!
והחייל שלי אומר לי
אמא עושים הכל
בשביל להחזיר אותם
אבל אני לא מקבלת את זה
כי אני הייתי מוכרת נשמתי לשטן
רק שקודם הם יהיו כאן.
והמתבגרת האפלה אומרת
שלדעתה רובם כבר מתים
אולי יותר קל לחשוב ככה
ולא להכיל את סבלם בשבי.
אין בי שקט כרגע
הלב שלי חטוף בעזה.
