חוLמנית

הייתי כל כך מרוצה מעצמי
שאני כבר לא מתפרקת
בבקרים בדרך למשרד
ושאני לא חותכת פתאום
לבית העלמין לשבת לידך.

אבל הבוקר קיבלתי תזכורת
שהלב עדיין כואב.

שיר שהתנגן ברכב
גרם לי לבכות ולכעוס באותה נשימה
כי יש לי כל כך הרבה מה לספר לך
ואני כבר לא יכולה להרים את
הטלפון ולצלצל.

עצרתי את הרכב בצד.
הרשיתי לעצמי
וזה לא היה בכי עדין
זה היה בכי חסר שליטה
מלווה בכעס עצום
כי לקחו לי אותך.

ובמיוחד עכשיו כשבמשפחה
יש עוד קושי וחשש
אני מרגישה שאני מדחיקה
מרחיקה את עצמי
בכדי להחזיק מעמד.

אני צריכה את היד שלך
שתופסת לי את המרפק
כמו שהיית תופס כשהשמעת לי
שיר שאהבת או הראת לי משהו
מצחיק בטלוויזיה.
היית מחזיק לי את המרפק
“שלא תאבדי ריכוז”
כך תמיד אמרת.

אני מתגעגעת, אבא.
לשטויות שלנו.
לצחוקים הקטנים
ואני מתכחשת לזה שעוד מעט פסח
כי איך אבשל בלעדיך?
מי יהיה איתי במטבח מהבוקר
ויגיד לי שאני מתקמצנת בתבלינים?

אני אוהבת אותך
ומקווה שאתה רואה מלמעלה
כמה אתה חסר לנו 💔

בשנה האחרונה התחלתי לקום

ממש אבל ממש מוקדם וזה רק החמיר והחמיר.

מה שאומר שבין שלוש לארבע

אני כבר עם כוס תה חם

ומתחילה את היום.

כן כן, שמעתי את הבדיחות

שעוד מעט אלך לים

עם זקני השבט לטבילה.

האמת? אני רק מחכה לקיץ

וחברים גם אהיה שם 😉

התמכרתי לשקט.

הרחובות ריקים מאדם,

הכביש כמו יום כיפור.

בבית כולם ישנים

ובשעות האלה אני מצליחה

לפתור קונפליקטים עם עצמי,

לעשות סדר בראש והפרעת הקשב

מתאזנת לי.

הראש חד יותר ולכן יעיל יותר.

הגוף ער לגמרי

המטלות קלילות יותר,

והסיר לצהריים כבר מבעבע

עוד לפני שהעולם בכלל מתעורר.

אז בוקר טוב עולם

לא לשכוח להיות בני אדם

ולא חיות חסרי שליטה.

נטולי צביעות ורוע

ומלאים בטוב ויצירה

תשמרו על הנפש

שתהיה תמיד בטוחה

והלב תפתחו

זה חשוב לפתוח אותו

כי הרבה דברים טובים

נכנסים לתוכו

וזה בריא לנו

❤️

חזרתי מטיול קצר בוינה ובאוסטריה.

זה לא היה פינוק זה היה הצלה.

מותו של אבי

מותו של הכלב

היו שני שברים קרובים מדי

וכדי לא ליפול עבדתי בטירוף

נתתי לראש לנהל והזנחתי את הגוף

עד שהוא קרס והכריח אותי לעצור.

והבוקר…

הבוקר נתתי לו מקום

ונגעתי בעצמי בלי 

להרגיש שאסור לי להנות

רק יד

נשימה

וגוף שמזמן חיכה.

התחושה עלתה לאט ואז בעוצמה

גל חם שהתפשט בי והזכיר לי

שאני חיה.

שאני מרגישה.

שיש בי עדיין תשוקה.

לא ידעתי עד כמה הייתי מנותקת

עד שהעונג שטף אותי

שוב ושוב כמו שחרור עמוק

שהגוף שמר בפנים יותר מדי זמן.

זה לא היה רק מיני

זה היה חיבור

סוג של חזרה לעצמי.

התגעגעתי

ומקווה שהפעם אתן לעצמי

להישאר ולכתוב כי בגדול

זה הכי משחרר את נשמתי.

תם ונשלם (:

בטח אתחרט בבוקר

אבל רציתי להזכיר

שאני עוד בחיים

יותר מידי איבדתי השנה

והיום איבדנו את הכלב שלנו

אחרי 13 שנים של אהבה אינסופית

והוא כבר לא איתנו.

אני יודעת שצרות באות בצרורות

אבל רק איבדתי את אבא שלי 

ועכשיו את החבר הכי טוב שלי.

הלב שלי כאוב

הנשמה בוכה 

♥️♥️♥️

אני מחפשת מישהו שילך איתי גם במקומות החשוכים,

לא יפחד מהפחדים שלי,

מהספקות שלי, מהדמעות שלי.

מישהו שיחזיק את ידי כשקשה,

שיתן לי את המקום להיות אני בלי לשפוט

ושיבין שגם ברגעים האלה אני מחפשת חיבוק,

תמיכה ותחושה של בית.

אני מחפשת מישהו שישמח איתי גם ברגעים הקטנים

כמו בוקר רגוע עם קפה, צחוק על שטויות,

טיול קטן ברחוב, או ערב של סרט בבית.

אבל גם מישהו שישמח איתי ברגעים הגדולים של

הישגים, חלומות שמתגשמים,

חוויות חדשות שהופכות את החיים למיוחדים.

מישהו שיחגוג איתי את השגרה, כי היא חלק מהחיים,

וגם את הרגעים המיוחדים,

כי הם מה שמעניקים את הצבע והטעם.

מישהו שיהיה כאן כשאני חזקה וכשאני חלשה,

שאני אוכל להיות איתו אני במלואי, והוא יהיה איתי

באמת.

אהבה כזו, אני מחפשת.

אהבה שמחזיקה, שמבינה, שמרגישה,

שמלווה אותי

כל בכל מקום, בכל יום, בכל רגע.

עוד כמה שעות נוסעים לאילת, ואני מתרגשת.

עבר הרבה זמן מאז שלכולנו היה זמן אמיתי

להיות יחד בלי הסחות,

בלי לוחות זמנים.

הקטן ביקש את זה ליומולדת

נסיעה משפחתית, כולנו יחד.

בשבועות האחרונים אני על טורים גבוהים

בין עבודה, ילדים, התנדבויות

וישנה בקושי ארבע שעות בליל ה

אבל הלב שלי חוזר לעצמו וזה טוב לי.

מאז השביעי באוקטובר ומותו של אבי,

עברתי דרך ארוכה.

הלב נשבר, חרדות עלו, אבל כשהתחלתי לפעול,

לתת, לתמוך, רק אז חזרתי לנשום.

יש רגעים שבהם אני מרגישה שוב

את עצמי באמת נוגעת בחיים, בלב, בנפש.

ואני מרגישה שלאט לאט,

אני חוזרת אליי

אל מי שאני.

ניסיתי להתעלם מההודעות בקבוצה

אבל כשהבנתי שאין מתנדבים

קמתי ישר למטבח

פרוייקט שמשנע ארוחות שבת

לניצולי שואה ולא יכולתי לשתוק

אז אני כרגע נכנסתי למטבח

עוף בתנור עם ירקות

פרגיות ברוטב

אורז עם דלעת

עוגה טעימה

ושאר חטיפים 

ושתמיד נהיה בצד הנותן.

אגב משהו שגיליתי זה שלניצולי שואה

מאוד קשה מאז השביעי לאוקטובר 

הם מרגישים כאילו זה שוב מלחמת עולם 2

יש מתנדבים לעתיד?

התגעגעתי

אני מרגישה אותך כבר,

אפילו לפני שאנחנו מכירים.

יש בך משהו שיחלץ ממני את כל מה

שאני שומרת לעצמי,

משהו שיגרום לליבי להחסיר פעימה

בלי סיבה ברורה,

וגם בלי שאני אנסה לעצור את זה.

אני מחכה למי שידע לגעת בנשמה שלי,

לא רק בידיים או במילים, אלא במקום הכי עמוק.

למישהו שיגלה אותי כמו שאני

ויחזיק אותי ברגישות של מי שמכיר את הכוח שלי,

ומעריך אותו במקום לנסות לשנותו.

אני רוצה את הרגע שבו ניפגש,

שבו המבט שלך יאמר את כל מה שאין מילים לו.

הרגע שבו ארגיש שאני שורפת, נמסה, מתמלאת בך,

ושום דבר בעולם לא יוכל לשבור את הקסם הזה.

אני מחכה לגעגועים שישלחו אותנו זה אל זה,

לרגעים שיתפסו אותי בלי הכנה,

לצחוק שיתפוצץ פתאום ברגע הכי רגוע או הכי פרוע.

אני מחכה לנו

כל כולנו

לאהבה שמוציאה אותי מדעתי,

ומכניסה אותי הביתה בו זמנית.

אני לא יודעת מתי תפגש אותי,

אבל אני יודעת: כשזה יקרה,

לא יהיה סיכוי לטעות.

אתה תדע, ואני אדע,

ושום דבר אחר לא יהיה חשוב יותר.

אני לא מתביישת בתשוקה שלי.

זו לא חולשה זו עוצמה.

היא מזכירה לי שאני אדם עם רצון,

דמיון וחיים מלאים

תשוקה היא אש רכה.

היא מזכירה לי שאני

חיה, נושמת, מרגישה.

לא תמיד היא צריכה כיוון

לפעמים רק מקום להיות בו,

להאיר את מה שכבר בוער בי מבפנים.