חוLמנית

לפעמים תמונה שווה אלף מילים.

אז הנה אני אחרי יום

שנלחם בכל כולי

ואין לי כוח להסברים.

🖤

בדף החדש שפתחתי לעצמי

אני לא מבקשת אהבה שתמלא חלל

אלא אהבה שתמצא אותי שלמה.

אחרי שנים שבהן למדתי להחזיק לבד

לסחוב, להילחם, להישאר חזקה גם כשהלב עייף

אני מבקשת לעצמי אהבה

שלא תדרוש ממני להוכיח דבר.

אני מזמנת אדם שלא ייבהל מהעומק

שלא יאהב רק את האור

אלא גם את כל הדרך שעברתי

כדי להגיע אליו.

אני מזמנת מבט שנשאר

יד שלא מרפה ברגעים קשים

וקרבה שמרגישה בטוחה מספיק

כדי להניח בה את הראש מבלי לחשוש

שיום אחד אצטרך לאסוף שוב את השברים.

אני מבקשת מגע שלא נולד

מתוך בדידות אלא מתוך בחירה.

מגע שמספר לי בלי מילים שאני רצויה

אהובה ושאפסיק להיות דרוכה.

אני מבקשת אהבה שיש בה

תשוקה טהורה והרבה מגע

אבל גם שקט ושלווה

כזו שלא מטלטלת כדי

להוכיח שהיא אמיתית

אלא נשארת.

והכי הרבה,

אני מבקשת לעצמי

את האומץ לקבל אותה כשיגיע הזמן.

כי לפעמים הפצע הגדול ביותר

הוא לא שלא אהבו אותנו

אלא שהתרגלנו להאמין שאהבה

תמיד עוזבת.

ובדף החדש הזה 

ובדיוק באמצע החיים

אני בוחרת להאמין שאולי

אהבה כזאת גם יכולה להישאר

🖤🖤🖤

יש וידויים שמגיעים

שנים מאוחר מדי

אולי כי רק היום אני מסוגלת

להביט בהם בלי לברוח.

שיקרתי ושיקרתי

וסלחת גם כשפחדת 

והשקר צמח והפך למפלצת

תדע לך ששיקרתי יותר מכל לעצמי

כי פעם אחר פעם הראית לי אהבה

אהבה גדולה יציבה סבלנית ועקשנית

יותר ממה שידעתי להכיל

ואני במקום לנוח בתוכה

חיפשתי איך לערער אותה.

בדקתי את הגבולות שלה.

דחפתי התרחקתי פגעתי התנגדתי

לא כי לא ראיתי את האהבה.

אלא בדיוק כי ראיתי אותה.

הייתי בטוחה שעוד רגע תישבר.

שעוד קצת ותלך

שעוד מבחן אחד

עוד דחיפה אחת

עוד שקר אחד

והנה גם אתה תהיה

כמו כל מה שהכרתי לפני

אז הקדמתי את הפחד

ניסיתי לשבור את מה

שלא האמנתי שיישאר

והדבר הכי עצוב הוא

שלא הבנתי שאני לא נלחמת בך

נלחמתי באפשרות שמישהו

באמת אוהב אותי.

היום אני כבר יודעת

שאהבה לא נמדדת

ברגעים היפים שלה.

היא נמדדת בכל הפעמים

שנתתי לך סיבה ללכת

ואתה נשארת.

וזה כאב שלוקח שנים להבין

לא הכאב על מה שאבד

אלא על הצחוק

על השיחות

על הרגעים הקטנים

והמבט בעיניים שהיה בו

כל מה שכל כך פחדתי להאמין

אני לא כותבת את זה מתוך געגוע.

(למרות שהגעגוע נוכח עמוק בתוכי)

ולא מתוך בקשה

רק מתוך אמת.

כי יש דברים שאדם חייב

לומר לפחות פעם אחת בחייו.

גם אם הם מגיעים מאוחר

לילה טוב

הרבה זמן לא הרגשתי מותשת

מלכתוב את הלב שלי ❤️

זה הגיוני שהרגשתי כאילו אוליבר

בן אדם קטן וממש עוטף אותי הבוקר?

התעוררתי מבוהלת משום מקום,

לא זוכרת אפילו מה חלמתי

אבל בבירור זה לא היה טוב.

יצאתי לספה עם לב דופק

ומחשבות שרצות

ואוליבר פשוט נצמד אליי.

אמרתי לו לעזוב אותי רגע

ואז הוא הלך לחדר

וחזר עם החולצה הזאת שלו בפה,

זאת שתמיד מצחיקה אותי

וזאת שהוא לא הכי אוהב.

הניח אותה ליד הרגל שלי

והסתכל עליי במבט של

תנשמי.

את לא לבד עכשיו.

אחר כך סימן שארים אותו,

נצמד אליי חזק חזק,

ליקק אותי בלי סוף

והתעקש לשבת עליי

ופשוט נשאר שם.

או שאני אוכלת איזה סרט עכשיו

והבדידות שלי כבר גורמת לי 

לדמיין דברים? 

מה אני אגיד לכם

יותר מדי ימים מתוסבכים

עוברים עליי לאחרונה.

מרגישה שאני צריכה רגע

להתרענן לנשום ולברוח קצת מהכול

אבל באותה נשימה אין סיכוי

שאיעלם אפילו ליום מהילדים שלי

במיוחד לא עכשיו.

החיים האלה בוחנים אותי בלי סוף.

את הסבלנות שלי, את היכולת שלי לא לוותר

על עצמי גם כשקל יותר פשוט להישבר.

אבל כנראה שלא הבהרתי מספיק

כמה אני חזקה כי עברתי הרבה

ואני עוד אעבור הרבה

כל עוד לא אפסיק להאמין

שמשהו טוב עוד ייכנס לחיי.

משהו שיגרום לי להאמין שוב

באהבה ובטוב אמיתי

כי מסתבר שגם אני לא באמת

ידעתי מה זה לאהוב בריא.

והיום דווקא מתוך הכאב

אני מתחילה להבין

ולראות בבהירות 

מה הלב שלי באמת מבקש

לקבל ובעיקר מה יש לו לתת.

שבת שלום נשמות טובות

תחייכו קצת.. סעממאק 

חיים רק פעם אחת 🤦🏻‍♀️

ואז את רואה

קצת אור במנהרה

עד שכבר העזת

להרגיש בטוחה גם בתוך החשכה.

והרוך שבך לא נעלם,

הוא רק לבש שריון מפלדה

כדי שאף אחד לא ייגע לך

שוב בלב בלי נשמה.

ולימדו אותך על טוב ועל חמלה

אבל גם הזהירו באותה נשימה

תשמרי על הלב הזה שלך

כי לא כל יד שבאה בליטוף

מגיעה באמת מאהבה.

ואין בך כבר תמימות,

את יודעת לזהות גם רע,

שומעת שקרים עוד לפני שנאמרו

ומרגישה סכנה עוד לפני הסערה.

אבל הלב שלך

לא נולד בשביל גזרות וקור

אז את ממשיכה להפיץ טוב

גם כשחזרת פצועה.

לפעמים את יוצאת חבולה

לפעמים הלב קצת נסדק

אבל משהו בך מסרב להישבר

מסרב להפוך למה שפגע בך.

ואת ממשיכה ללכת,

עם עיניים עייפות

אבל נשמה חיה

ועוד מחכה שיום אחד

הלב הזה יחזור להיות

פשוט לב

בלי פחד

בלי מגנים

כמו שהיה בתחילה.

כמו אבן על חלון דק
ומאז אני אוספת רסיסים
בשקט שאף אחד לא מחבק.
אתה כבר המשכת הלאה
מדבר אליי ברוך פתאום
כאילו אין לילות שלמים
שנשארתי בהם בלי מקום.
כי קל לפוגע לשכוח
את מה שלא כאב לו בעצמו
אבל מי שחטף ישר בלב
סוחב את זה בתוך הדם שלו.
יש מילים שלא נגמרות
כשהפה נסגר ונעלם,
הן חוזרות בלילה כמו רוח
ומפרקות בן אדם.
ואתה מצפה שאחייך
שאחזור להיות כמו פעם,
אבל משהו בי נסדק
ומאז הכול הולך עקום קצת בעולם.

כי לנפש אין פלסטרים,
ואין כפתור של תתגברי
יש רק לב שמנסה לנשום
אחרי מלחמות של מילים

מטורף איך אחרי 25 שנים

וגם שרחוק עדיין הוא  מנסה

לשבור לי את הרוח 🖤

איך אני בעד יום חמישי הזה.

פשוט מתאים לי לגמרי.

לא שאני עושה משהו מיוחד

רק הגדולים לא בבית

הקטן נרדם מזמן,

ואני סוף סוף נזכרת שגם לי

מותר קצת לנשום.

ויסקי ביד אחת,

שקט נדיר בבית

והוויברטור שעבד שעות נוספות

עד לפני ארבע דקות

כנראה היחיד פה שלקח

את המשמרת ברצינות

כי אני סחוטה עכשיו 

איזה תענוג 

השבוע הזה לא היה פשוט

הוא בא עם עומס

עם מחשבות ועם המון 

רגעים של עייפות…(לדעתי ממקום נפשי

אבל יחד עם זאת

הוא גם הזכיר לי כמה אני חזקה

כמה אני יודעת להחזיק ולהמשיך.

בעבודה , דווקא בתוך כל הטירוף הזה,

אני מוצאת את עצמי נהנית.

באמת נהנית.

כל פרויקט

כל רעיון

כל צעד קדימה

פשוט ממלא אותי

לדעת שלאנשים חשובה

הדעה שלי, העזרה שלי

מדהימה ומרגשת

אבל איפשהו בין כל העשייה

יש גם רגעים שקטים כאלה

שבהם מרגישים את החוסר

וחיבוק אחד פשוט ממישהו שאוהב אותך

ללא  דרמה, ללא מילים גדולות

רק להיות עטופה רגע.

והאמת?

גם אם הוא לא קיים באמת

הדמיון שלי למד לייצר חום

והלב… הלב שלי עדיין פתוח

עדיין פועם כמיהה לאהבה.

והתמונה צולמה רגע אחרי ישיבת

תקציב של חמש שעות ברצף

אפשר לראות שאני עפה על עצמי 😅🤣

במרפסת עם כוס רוזה קרירה 

יש רגעים שהים מדבר בלי מילים

האור נופל בדיוק במקום הנכון

והלב פשוט נרגע.

זה כל מה שהייתי צריכה היום

סוף יום.