מהסוף להתחלה

היא כבר טסה לריגה, איזו סתומה אני ששחכתי להתקשר. לא נרדמתי עד הבוקר,כי רציתי לתפוס לפחות את אלה. אלה שמחה שהתקשרתי. היא שאלה על טיול לסקוטלנד ואם אני מתחתנת עם הבחור שאני טסה איתו. זה היה מצחיק אם לא היה כל כך עצוב.
פגשתי את יאיר,הבחור שאני טסה איתו ולא מתחתנת, ישבנו בברבוניה, וספרתי לו מה היה אתמול במועדון. הוא אמר "בייבי, לא ידענו שאת כאת. נהיית ערסית". אמרתי שלא נהייתי,תמיד הייתי. פשוט עם אנשים תרבותיים זה לא יוצא החוצה בדרך כלל,וטוב שכך. הרי במצבים מסויימים אני לא שולטת בעצבים שלי,זה ידוע. "בגלל זה לא התאהבתי בך, התאהבתי בו" אמרתי לו, אוץ',הכאבתי . "אני יודע שלא התאהבת בי, אבל איך התאהבת בו?!" . "אתם קיצוניות מושלמת,"לא התאהבתי בך בדיוק בגלל שהתאהבתי בו". אתה מתורבת מידי,רגוע מידי,סגור מידי,לוגי מידי,יאיר שלי. חבל, גם לי חבל. ברוסית אומרים " אהבה היא אכזרית, תתאהב גם בחמור". או בעברית: "אהבה עיוורת".

00:30 אמיר החליט להגיב. הוא כותב שאין לו בעיה עם כסף,הוא אמר את זה לפמלה בשביל לבדוק אותה. כתבתי:" לבדוק מה? אתה רוצה להתחתן איתה?-" תתקשרי ותדעי"-" למה, אתה לא יכול להתקשר?- "אני אמרתי את שלי. -" גם אני אמרתי את שלי- כסף לא מעניין אותי במקרה שלך.- "אני לא יכול לדבר,תתקשרי עוד חצי שעה." התקשרתי עוד שעה, הוא לא ענה.
די,אני רגוע, קוראת על סקוטלנד. לא מעניין כל כך ,ופמלה בטח לא מעניינת אותי ולשמוע עליה. אתה עדיין כותב בטון כועס אחרי שכתבתי לך שאני מצטערת ומתה עליך? תמשיך לכעוס,לא מזיז לי יותר,גם ככה הראש שלי צריך להיות במקום אחר. אני רוצה ,אבל לא בכל מחיר. לפחות יצא לי שיר,הלחנתי שיר עצוב כזה, אחרי שחודש ומשהו לא נגעתי בפסנתר. אני גדולה, אני עדיין יכולה לעשות את זה. אני מלחינה. איזה מדהים זה- לא היה כלום ,הכל אוויר ופתאום נוצרו צלילים ומילים בתוך איזה מבנה,שיר,יצירה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש.