מהסוף להתחלה

שיט איזה הרגשה חרא. חזרתי מהעבודה, גירדתי בקושי ***ש"ח. כאשר "ביקשתי נדבות" ,מישהו אינטלקטואלי במיוחד טרח להסביר לי למה "אנשים אולי לא רוצים אותי (שאלתי למה הוא לא רוצה ריקוד ממני). הוא אמר שאני כל-כך מדהימה ומלאת ביטחון שהדחייה שלו בטח לא תעליב אותי,אז אם זה בסדר מבחינתי,הוא מעדיף שלא לקחת ריקוד עכשיו.
אמרתי בטח שזה מעליב אותי, ועוד בשביל 20 שקל. הוא אמר שזה לא עניין של 20 שקל. אני אחת הבנות היפות במועדון, אבל הפחות יפות דווקא מצליחות יותר לדעתו כי הן יושבות ומדברות עם הלקוחות (בחינם!). זאת אסטרטגיה שיווקית אחרת ויותר מוצלחת לדעתו,כי הרבה אנשים צריכים קשר רגשי, ולא ככה בבום להתנפל עליהם. שאלתי אותו למה הוא עדיין לא מצא קשר רגשי עם אף-אחת פה. ובכלל, אני הייתי שמחה לדבר איתו בלי ריקוד,אבל הוא חייב לשלם עבור זמן שלי. הוא אמר שהוא מבין, ושאולי אני יכולה להרשות לעצמי לא לעשות את זה. אמרתי לו שהוא צודק בנקודה האחרונה. "אבל אל תפגעי,את שאלת למה,וניסיתי להסביר לך". איזו שיחה עמוקה. אמרתי לו תודה רבה, כמובן ש20 ש שלי לא ראיתי ממנו.
בועז הספר שפגשתי בבוקר במספרה ושהבטיח לעשות לי עיסוי בערב כנראה לא התקשר,כי הייתה לי איזה הודעה קולית שלא יכולתי לשמוע. שלחתי לו סמס, הבן זונה לא טרח לענות אפילו. גם אסף לא התקשר. איך אני כל כך מאמינה לאנשים? למה האמנתי שהם יגיעו בכלל? מה,אפילו זיון קשה לי להשיג? אף אחד לא היה מאמין אם היה שומע, ואף-אחד לא מאמין כשאני מספרת את זה. אני מושכת ויפה אבל אני מרגישה נטושה ואומללה. כמובן שברור לי למה,אבל זה לא עוזר.פעם באלף שנה אני זורמת ואומרת "כן" ומשום מה זה אף-פעם לא יוצא לפועל. לא היה לי סטוץ אחד בחיים. אולי אחד- כן,אבל לא יותר. אני לא מחפשת את זה,אני כמו ההוא,מחפשת "קשר רגשי". אבל גם כשאני אולי מסכימה, שזה קורה בערך פעם בשנה אחרי ששנה לא שכבתי,אז הם בסופו של דבר לא מתקשרים. איזה נורא זה. כנראה המכוערות מרגישות ככה כל ערב, אבל הן רגילות לזה,הן לא מצפות למשהו אחר.
פעם ניהלתי שיחה בנושא עם בחור ממש חמוד שפגשתי במשמרת והלכנו לאכול במיאקו. הוא היה לפחות כנה ואמר מהתחלה שהוא חי עם חברה. התקשורת ממש זרמה, נהנינו במסעדה, והוא אמר תוך כדי שהוא בהלם, הוא חשב שלבחורות יפות ממש קל להשיג כל אחד,ובטח לזיון. אני הורסת לו את כל הסטיגמות. ובכלל,אין לו הסבר לזה, זה פשוט חוסר מזל לדעתו. אני לא מאמינה בחוסר מזל. זה משהו בי. אחרי שיצאנו הוא ניסה להשכיב אותי ,אבל לא רציתי. יש לי תנאים. לא מישהו שחי עם חברה, זה ממש לא זה. צריכה להיות רומנטיקה, אני לא מסוגלת להזדיין בשביל זיון. מאד חבל גם לי, מה אני אעשה. פשוט לא עושה לי את זה סתם ככה.

כתבתי שוב לאמיר.
- "אתה עדיין כועס?"
-"תשאירי לי אם אני כועס או לא"
- "אז למה עונה ככה? שאתקשר אליך?"
- "בשביל מה?"
-"בשביל שאני מטומטמת,עדיין רוצה אותך"
-"תתחילי לשכוח ממני. אני לא רציני, לא היה לי קשר ארוך"
-"אני לא חיפשתי קשר ארוך איתך. זה אתה שלא רצית שנשכב בשביל ה"כבוד שלי",זוכר? וגם לי לא היה קשר ארוך"
-"למה את כל כך רוצה לשכב איתי?"
-"אפשר פשוט לדבר איתך?"
- "את רוצה קשר של סקס? זה מה שאת רוצה?"
- "לא בטוחה שזו ההגדרה המדויקת, אבל בערך, כנראה משם הרגשת תחושת זלזול מסוימת ממני,
ואני מצטערת ומתנצלת על זה" .
-"כואב לי כל הגוף,אני עייף מת,הולך לישון".
-"איפה כואב לך? הייתי עכשיו עושה לך מסג' בכל הגוף".
- "די". די??
– "אמיר,כל פעם שבאת למועדון רציתי לגשת אליך ולתת לך נשיקה. יצא סטירה .
אני מתנצלת שוב".
אין תגובה.
- "אני לא במוד מיני בכלל, אבל מכמה סמסים האחרונים אני מרגישה התכווצויות שם, למטה, אני לא יודעת להסביר את זה".
שוב שקט. אין תגובה.יא בן זונה. תישרף בגהנום על כל הסבל שאתה גורם לי.

די ,די, אני לא יכולה יותר . בכיתי קצת, ירדה לי אבן מהלב שסוף- סוף אמרתי לו איך אני באמת הרגשתי כלפיו. אני טסה לחו"ל.
צריך להחליף גלגלים ראש,לסגל האובססיה חדשה, למצוא מישהו אחר.תודה לאל שיש המון סידורים,שיאיר בא אלי לישון מחר ואז נצא לשדה, לאוויר, של סקוטלנד.