לבשתי חולצה לבנה מכופרת, חצאית מיני שחורה, גרביון שחור, ללא תחתונים ומגופני עקב. נפגשתי איתו בסיבדור מרכז ושם ברחוב חנה סנש עשינו הפסקה, בכל זאת אני הולכת על עקבים כמו ברווז שיכור שקיבל בתחת. באקט לא אופייני לו בעודי יושבת על הספסל הוא כורע הברך ושואל "מא, האם תסכימי לשכב איתי?". הסתכלתי בעיניים העומקות שלו, נשאבת לקסם בהן ולמרות זאת אומרת לו "לא". וכרגיל הוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי, התחלתי את השנה החדשה קצת פחות בתולה. מאז בנהר שלו עברו הרבה בחורות ובנהר שלי הרבה פחד.
לאחרונה אני כבר לא חושבת שבעתיד יהיה יותר טוב. אני אומרת הרבה דברים בקול והם כבר לא מחליקים יותר בגרון. כל כך הרבה זמן ניסיתי לא לעשות מזה טראומה, את כל המשאבים שלי הקדשתי לזה. מזה הרבה זמן אני כבר לא מאמינה שבעתיד יהיה יותר טוב. אני לא רואה איך אני הופכת להיות לאדם שאני רוצה להיות, לא רואה איך זה נהיה קשה פחות ושואלת כל פעם מחדש למה מלכתחילה. הכל כל כך כואב שכבר שכחתי איך לנשום.
ולראשונה מזה שש שנים ה31.12 לא הופך לי את הלב.
