אחת מהתובנות הגדולות שלי השנה היא שאני רוצה לבחור לאהוב את החיים אך יש ימים שזו משימה לא פשוטה בכלל. אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. ובכלל החיים שבירים כל כך, כמעט מתפוררים לי ביד. איך חיים? האם יש בכלל משמעות לחיים? והאם יש חיים בלי המוות? ואולי החיים בכלל לא ממשיכים אלא כל הזמן מפסיקים ומתחילים מחדש. אהבות ישנות, אכזבות, פחדים ופספוסים מלווים אותי לכל מקום. גורמים לי להבין שאני רוצה שהעכשיו שלי יהיה אחרת, שאני אהיה אחרת. אבל אנשים לא משתנים אלא רק זזים ימינה או שמאלה, מזל שאין ממשלה ולא באמת צריך לבחור לאן לזוז.
כל יום הוא מתנה ואת פתק ההחלפה אני שומרת קרוב מאוד ללב. הלב שלי, כמו הקיר שלי, מורכב מהעבר שלי. ממי שאני ולא ממי שאני רוצה להיות. ובכלל אף אחד לא מבטיח לי כי יש לי בכלל עתיד. עוד לא כוכבת רוק וכבר פוחדת פחד מוות מגיל 27. מצחיק כמה החיים טרוואלים ובאותה נשימה כמה קל לאבד אותם, הפשטות של הבנאריות. פתאום כל פעימה של הלב נהיית משמעותית וחשובה כל כך ואני משתדלת לא להחסיר אפילו אחת. יש פה אחד שבשבילו החסרתי כמה ואחר שמצאתי נחמה בפעימות ליבו.
הכל מסביבי נגמר ואני עדין לא גומרת. אני יכולה לבחור כמעט כל מסלול שאני רוצה ועדין אני עומדת משותקת מסרבת לבחור. החיים הם רצף של טעויות ואני עומדת משותקת ומפחדת. ילדה אבודה.
