לאחרונה שמתי לב לכמות המוגזמת שאנשים משתמשים בשורש מ.ת, מת לסיים עם זה, מת עליו, מת מצחוק, מת לזיין אותך. כולם מתים פה ורק לי יש פחד מוות, שלא לומר חרדת מוות, כשרק לא מזמן הגעתי להשלמה שלא משנה מה יהיה בלוויה שלי, אני כבר אמות. אני לא רוצה לחשוב איך יספידו אותי, אני רוצה להבין מי אני רוצה להיות בהיותי בחיים. ובכלל כבר שלוש שנים שאני יושבת פעמיים בשבוע ומכריזה על כך שכל הקונספט הזה של חיים לא ברור לי ואיך כולם פשוט עושים זאת.
אז אני עוזבת את כוכב הלכת הקטן שלי ומנסה למצוא את החולין, למצוא משהו שהופך את הזמניות הזו למופלאה. אני בעיקר רוצה לחיות ותוך כדי להנות, לאהוב, לגמור. להבין בכלל מה זו אהבה ולמה כולם פה כל כך אוהבים סקס. אני מנסה להפסיק להשתמש במילים של אחרים, במיוחד כאלה שמזכירות לי שוב ושוב למה אי אפשר לאהוב אותי. מנסה למצוא את המילים שלי ולפעמים משתמשת במילים של חכמים ממני. ובכלל ככל שאני לומדת יותר אני יודעת פחות ועדין לא למדתי לפסק כמו שצריך. למצוץ אבל אני כבר יודעת: הרבה רוק, עמוק מאוד ובלי שיניים. קלישאות הן מעצבנות, בעיקר כשהן נכונות.
בחיים אחרים היה לי כאב טוב וכאב לא טוב, הכל כדי להרגיש, להרגיש שאני שווה את זה. אחר כך לא רציתי יותר להרגיש כלל. הכל כל כך כאב שכבר עדיף להיות חסרת תחושה. במין פרדוקס משונה פחדתי כל כך מלא להרגיש שהעדפתי לא להרגיש כלום. אבל אין טוב בלי רע, ואי אפשר להרגיש עונג בלי להרגיש את כל הכאב לפניו.
את הלקח שלי למדתי עם המון כאב ובאולטימטום שזה או אני או הכלב, אני אבחר בכלב, תמיד.