למרות שהוכתרתי ל"מלכת בעיות האבא" אין בי דבר אחד מלכותי ולכן לא הייתה לי ברירה אלא לסרב לתואר המפוקפק הזה. הרבה דברים אפשר להגיד על אבא שלי אך הוא לא מפסיק להפתיע אותי. כשהכרזתי בהחלטיות בפניו כי הייתי רוצה לחיות לפני מאה שנה כי אז הייתה מטרה למות בשבילה בעוד שהיום אין סיבה טובה למות. להפתעתי הוא ענה לי ברוגע ובפשטות "עכשיו תוכלי למצוא סיבה טובה לחיות בשבילה".
אני משתדלת לבחור את מילותיי בקפידה. הרוביקון מפריד בין אני רוצה למות לבין אני לא רוצה לחיות, ויש תהום עצום בין לראות ולמצוא. ועדין אני לא רואה את החן בעיני ובכלל לא מוצאת סיבה לחיות. אני לא רוצה למות אבל לא מצאתי סיבה לחיות. הזמן עובר והעולם נראה לי מורכב יותר. ואני כל כך קלה להבנה, לא מאתגרת. נאבדת, לא מוצאת, לא אוהבת. מבינה מחד גיסא כי החיים החיים קשים ומאידך גיסא כמה החיים שלי טובים אבל זה לא מספיק.
עם כל מה שקרה השנה הבנתי כי אני רוצה לבחור לחיות. הבטחתי לעצמי שאמצא סוג אחר של אהבה, כי לאהוב אותי זה כל כך קשה. זה לא משחק סכום אפס אבל אני עדין מרגישה שאני לא שווה את זה. אני לא רוצה לשכנע אף אחד לאהוב אותי.