כואב לי בלב, עמוק. אני מרגישה אבודה בחיים האלה, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה. לאחרונה אני קמה כל יום בתשע ומרגישה כי כל היום עבר. תמיד העדפתי את לפנות בוקר כששקט וחשוך ומרגיש כי יש מספיק זמן גם כדי להגיע לכוכבים. כל ערב אני מחכה לאחד שיתקשר אלי בחרטה ויגיד שהוא אוהב ומתגעגע ולא משנה כמה אני אגיד לו שאני לא שווה את זה, הוא יודע שכן. הוא לא מתקשר ואני מקווה לא למות. אני חושבת כל הזמן מי יבוא ללוויה שלי ומה יגידו עלי. אני מנסה למלא את הזמן שלי אבל הלב נשאר ריק. את כולם אוהבים ואותי זה קשה כל כך, כמעט בלתי אפשרי.
פעם הוא הסביר לי כי להגיד "אני אוהב אותך" אחרי סקס זה הרבה יותר משמעותי מלפני, כי ככה יודעים שזה לא כי הוא רוצה לגמור. בפעם אחרת כשלא רציתי הוא אמר לי שהוא שונא אותי וגירש אותי מהמיטה. הוא שבר לי את הלב ואז אותי ואז כעס עלי כי אמרתי לו שאני חוששת שכל מה שהוא רוצה ממני זה סקס. "סקס, כאב או השפלה" תבחרי שניים מהשלושה אחרת המערכת יחסים שלנו לא יכולה להתקיים. אחריו כבר לא קיימתי יחסי מין. ובכלל אני אפיזודה ישנה, ארעית. "האקסית המתוקה". זו שמזיינים אותה לפני טסט ואז אפילו לא אומרים לה להתראות.
כשהוא נפרד מממני הוא אמר שהמערכת יחסים שלנו בכלל לא מינית אלא היא חברית. בתור מלך הידידות הוא יודע על מה הוא מדבר. הרבה דברים קרו בערב הזה שאני לא גאה בהם, בעיקר אני. את הרחמים העצמאיים, הלקאה העצמאית והשנאה העצמית שלי קשה לפספס. אני מוציאה את הטוב ביותר שלי בעיקר פה, כי בעולם האמיתי אף אחד לא אוהב חורים שחורים בעוד כי כאן יש חיבה לחורים. לאחרונה כשאני חושבת על להתנשק כואב לי בפיטמות, לזכר התקופה בה נאמר לי שאני מנשקת טוב רק כשצובטים אותי. אבל נפגעתי. נפגעתי כי עשיתי מאמצים למצוא מיניות בקשר שלנו. נכון, היא הייתה מעודנת ואולי אפילו נערית, אבל היא הייתה שם. ניסיתי, השתדלתי. אני לא סקס טוב ואני בכלל לא מוכנה להתנשק. להסתכל לו בעיניים לקח לי כמעט חודשיים אבל כבר בדייט שלישי התפשטתי. כי ככה לימדו אותי, להיות בלי בגדים.
כשאני אומרת שאני לא שווה את זה אני מתכוונת לזה. לא כי אין בי דברים טובים בכולם יש. אלא שלהיות איתי זה לראות את הכאב שלי כל הזמן, להתמודד איתו, להתמודד איתי. ואני לא יודעת להתמודד. ואני בכלל לא אוהבת שמשפילים אותי. אבל אני די טובה בזה. המלצות לכל דורש. אני יודעת להיות מושפלת, זה כישרון.
