לרוב אני מעלה לכלוב את המקומות שכואבים לי וזה מכמה סיבות: הראשונה היא כי לצערי הרב אני לא בחורה יצרתית ואני לא יודעת לחבר מילים אחת לשניה לסיפור ממיס לבבות. הסיבה השניה היא שאני בחורה קטנה בלי שום פיצר גורף לייקים. השלישית היא כי זה פשוט כואב, וזה כאב שקשה לי מאוד להוציא, בעיקר כי הוא חופן בתוכו שנאה עצמית, חוסר בטחון וקושי גדול עם אהבה. אני מרבה להרגיש כי אני סתם ילדה קטנה ומפונקת עם בעיות אבא ואין באמת סיבה למה כואב לי ולמה כל כך מפחידות אותי מערכות יחסים. הייתי רוצה להבטיח לכם שבשר ודם יש הרבה יותר מהמילים הכתובות פה אבל זה יהיה שקר גס. הסמי אנונימיות שהכלוב יוצר נותנת לי את הבטחון להוציא את הפתאט במרוכז אבל הוא חי ובועט גם בגרסת ה3D.
למרות הנטייה להזכיר את אלו שהכאיבו לי, במציאות אני מבינה כמה הדברים שחסרים בי שששבשו את הכל. לפעמים אני תוהה אם זה סך הכל קצת סקס כוחני ומשפיל ואני סתם דרמטית. הבעיות שלי עם מערכות יחסים, אנטימיות ובטחון היו שם לפני האהבה הראשונה ויהיו אחרי האהבה האחרונה. אני לא יודעת לאהוב, גם לא אותי. כדי להתחשמל צריך את המזלג, את השקע ואת הכוונה להכניס אחד מהם לשני. אני לוקחת אחריות מלאה ואת האשמה עלי. החוסר הגדול שיש בי בשילוב עם הרצון החזק כל כך רק שיאהובו אותי מקשה על קיום מערכת יחסים איתי. קל לעשות טעויות ואפילו קל יותר לא לקחת אליהן אחריות. ועדין אני מקווה שיש ביקום הגדול הזה מישהו שירצה לכתוב לי מילות אהבה.