אני מתהפכת לפנות בוקר במיטה ומחפשת נחמה בדמות כפית גדולה ומקווה לעצום עיניים ולהירדם. הפנטזיה הקטנה הזו גורמת לאפקט ההפוך מהרצוי ואני מתרחקת מהשינה המיוחלת. זה מתחיל בפגמים הפיזים שהגבר הלא-קיים הזה שם לב אליהם תוך כדי: בבטן לא שטוחה, בחזה הקטן, בישבן לא עסיסי מספיק. משם זה ממשיך לפגמים אשיותים, בפחד מהאנטימיות, בציניות, בסרקסטיות, בכל הקשיים שיש לי בקיום מערכות יחסים.
את הדרך הזו אני מסיימת בתחליף המנחם פחות אך מספק של "אני לא שווה את זה": "האם זה מספיק". האם חיבוק הזה מספיק כדי לחפר על הקשיים שלי עם מין. על הפחד מלהתנשק, מלגעת ושיגעו בי. האם זה מחפר על כל התסכול המיני שיהיה בקשר שלנו, כי מיניות מפחידה אותי כל כך. כי בשבילי אורגזמה היא אגדה אורבנית וגבר שאוהב אותי בלי להתנות את מערכת היחסים בנינו בסקס שמעיף אותו כל פעם מחדש קיים רק באגדות. הרי לכל דבר בחיים יש מחיר והרבה יותר קל לאהוב אותי אחרי אורגזמה טובה או לפחות לא לגרש אותי מהמיטה.
קיימת שנת אור בין הנחמה שקיוותי עליה לבור בו אני נמצאת. מה המחיר שכרוך בלהיות איתי, לאהוב אותי. האם זה בכלל אפשרי לאהוב אותי לנצח. או שמה אני לנצח אהיה הבחורה שלא רצתה סקס ולכן נכשלים בגללה בטסטים ולא אומרים לה להתראות.
אני מנסה לחדול את האירוע הזה ומתהפכת שוב ושוב במיטה הענקית הזו ורק מקווה לא למות.
