לפני שנתיים. 13 ביולי 2022 בשעה 16:15
אני מנסה לא לשקוע במחשבות וחרדה על מוות. זה מרגיש קצת כמו משאוות סומלטניות במודל רגרסיה: אני כל כך חרדה מהמוות אז יוצר את המציאות בה קיים מוות ומצד שני המוות קיים אז הוא גורם לי לחרדת מוות. חבל שבחיים האמתיים אי אפשר להפוך את המודל לאקסוגני ובכלל סטטסיטיקה זה הדבר הכי נורא בעולם. קמתי שבוע שעבר קצת עם קצת פחות משקל אבל עדין אני אותה המא, עם אותן הבעיות ואותן החרדות, אין ניסים בעולם שלנו. יש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לחוות, לראות, לעשות שאני לא רוצה למות. עוד לא מצאתי אהבה עצמית, מי אני, מה אני אוהבת לעשות ועדין לא מצאתי אהבה כזו שמחזיקה לנצח. ללאה גולדברג לפחות היה כישרון.