מכובדיי, אם תרשו לי רגע, אהיה כנה ואשתף אותכם בחידה אותה אני לא מצליחה לפתור. מצד אחד הכלוב נותן לי מקום לפרוק את שעל ליבי כמו שאני לא מצליחה במקום אחר. עם אחד אני מרגישה בבית, אצל השני מצאתי נחמה אבל שניהם לא בחיים שלי יותר ולכן אני מתפשרת על חוסר תשומת הלב מכם, סוטות וסוטים יקרים. אני משתדלת להוריד את החומות ולכתוב מה שאני מרגישה, במקרה זה בעיקר רע. מצד שני אחד מהמאוים הגדולים ביותר שלי הוא זוגיות בריאה, תקשרותית ואולי גם עם נטיות בדסמיות כאלה ואחרות. לכאורה נדמה שהגעתי בדיוק למקום הנכון למצוא לי רווק נחשק, בגילאי 28-35 שקודם כל רוצה זוגיות וחברות טובה ורק אחר כך סקס, ושיהיה מוכן לחכות לי אפילו שנה. אבל האמינו לי כשאני אומרת כי קל יותר למצוא מחט בערימת שחט, ובכלל מי שמחפש דברים בערמת שחט שיזהר מנחשים. בנוסף לקושי של החיפוש נוסף פה קושי נוסף שאני לא יודעת לשווק את עצמי. למען האמת זה אפילו חמור מזה אני לא מאמינה בזה. אני לא בחורה יפה, אני שטוחה כמו שטיחון למקלחת, ואף אחד לא יטבע בעינים הכחולות שלי כי הן חומות. תוסיפו לכך יש לי המון בעיות עם סקס, מיניות ואורגזמות. וכמובן הדובדבן שבקצפת ממש קשה לי עם מערכות יחסים ואנשים, ואם במקרה תנסו לשתות קפה ליד המחשב שלי אני אזרוק עליכם כיסא.
החדים בניכם בטח שמו לב לפרודקס כי מצד אחד אני מצהירה פה כבל עם וסוטים כי אני מעוניינת במערכת יחסים ומצד שני אומרת כמה "הכל בין קצת קשה מידי להרבה קשה מידי" איתי, מזוכיזם קווים לדמותו. הלוואי והיה לי את הכישרין לכתוב על חוויות והחיים ודרך המילים להעביר את מה שאני מחפשת אך לצערי סיפורת היא לא הצד החזק שלי. גם קשה לי לספר לכם על כל הדברים הטובים בי בעיקר כי אני לא מרגישה בנח להודות בהם וקצת כי אני לא רוצה להיות יומרנית.
אני כן אגיד שאני מוכנה לאהבה, לנסות, לגעת, לפחד, להקשיב, לספר, לצחוק, לגלות ולמצוא את החבר הכי טוב שלי, אולי אתה כאן וקורא את זה, אני באדומות.
