פודיניג במקום של המח

אני לא מאמינה בגורל ובמשמעות. אני כן מאמינה שאנו יוצקים את המשמעות לחיים שאנו רוצים ויוצרים את הגורל שלנו, התוצאה הישירה של זה זה אי ודאות והיא מפחידה. אני גם לא מאמינה "בחיים שאחרי" מה שיש עכשיו זה מה יש. בימים האחרונים עברתי הרבה טלטלות. מקריסת כליות, לדיאליזיה לכל החיים, לקטטר לכל החיים. זה היה מתיש וקשה ובודד ומורבידי. אני עדין בבורגז עם המוות ואז מרגיש כי הוא דופק לי על החלון, מצחיק זה לא היה. כמו שאני לא מבינה בחיים אני גם לא מבינה את המוות. והכי מפחיד אותי בעולם זה המוות, "פחד מוות". הימים האחורנים ערערו אותי לחלוטין הרי אני הכי רוצה לחיות אבל האם לחיות על קטטר לכל החיים שווה את זה? האם לחיות בדיאלזיה לכל החיים שווה את זה? או שניתוח מסוכן עדיף? ובכלל מה זה חיים? ומה זה מוות? ובתי חולים זה נורא. הם גרמו למוות להראות קרוב יותר והעמיקו את הפחד. גיל 27 נהיה מפחיד יותר מרגע לרגע. הימים האחרונים היו לי לא קלים, אפילו די קשים.  מבטי הרחמים של האחיות גרמו לי לדמעות והבנה שאולי למרות הכל יש קושי בחיים כאלה.  הם גם גרמו לי להבין כי יש אנשים עם צרות הרבה יותר גדולות, מחלות הרבה יותר נוראיות והרבה פחות תקווה.