אני ממתינה במרפאה לתוצאות הבדיקה ומסתכלת על הכיסא הריק שלידי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת כי גבר ממלא אותו, איך אני שמה על הכתף שלו את הראש הטרוד שלי, אנחנו מחזיקים ידיים והוא מנשק לי את הראש ברכות. הבדידות מתגברת ואני מתכווצת יותר בכיסא שלי. בימים האחרונים אני מרגישה יותר בודדה מתמיד. שבוע שעבר היה קשה והמורבידיות עדין לא עברה. אני כל כך מפחדת מהמוות, אני כל כך מפחדת מלמות ללא אהבה, ללא משפחה משלי. אני כל הזמן חושבת על מה יהיה בלוויה שלי ומי יגיע, אני שונאת את המחשבות האלו. זה נהיה קשה כשכואב לי, הרגשתי ברת מזל כשהוציאו ממני את הקטטר שבוע שעבר. אמא שלי כל הזמן צועקת עלי שאני לא רוצה להיות בריאה. אבא שלי צועק עלי שאני לא אחראית אם הרופא שלי היה צריך להתקשר אלי שתיים עשרה פעמיים כדי לשלוח אותי למיון ואני רק רוצה שמישהו יחזיק לי את היד. אני מרגישה בודדה כל כך ולא מחוברת למציאות. מפחדת כל כך שמשחבה יוצרת מציאות והחרדה רק מחמירה את המצב. אני כבר לא מוצאת את המילים לכמה אני לא רוצה למות, כמה זה מפחיד אותי וכמה אני רוצה לחיות ולמצוא אהבה.
למה זה כל כך קשה?
