פודיניג במקום של המח

יש בי קנאה עזה לאנשים שיודעים מה הם אוהבים לעשות ובמה הם טובים. אין לי מושג מה אני אוהבת או במה אני טובה. לתקופה חשבתי שאני מוצצת טוב ונשבר בי משהו כשהבנתי שלא, אני מוצצת רק בסדר גמור. תנו לי לגלות לכם סוד: קשה נורא לתכנן קריירה שאני  לא יודעת מה אני אוהבת וכל הזמן מרגישה כי אני במרחק אפיסלון מהסוף. ובכלל הרבה יותר מקריירה חשובה לי אהבה.  הימים האחרונים בודדים עד כדי כך שאני לא מצליחה להפריד בין הכאב הפיזי לבין הכאב הנפשי. אני נזהרת מאוד מדיכאון בעיקר כי אז אולי אני אהיה קצת יותר מושכת הרי אין לי שום נכות נפשית אלא סתם ילדה קטנה עם בעיות אבא.  הבדידות הופכת לכעס שהופך לעצב עמוק. יש פער בין הידעה שאוהבים אותי לבין התחושה שאוהבים אותי. זה מרגיש שלעולם לא יהיה מישהו שיואהב אותי ככה, אולי רק מרחוק.  אני תוהה אם אולי הקלשיאה המעצבנת ביותר היא שזה לא היעד זו הדרך, לחפש, לנסות, לגלות. אבל מה זה שווה אם הדרך רצופה במכשולים, באבנים, במורדות ואני לבד, לבד כשרע, כשטוב, לבד. לרגע הרגשתי קלה יותר ועכשיו אני מרגישה כבדה הרבה יותר ממקודם. אני עייפה ומותשת ומאבדת את התקווה, עוד קונספט שממש לא ברור לי, הבטן מתהפכת לי כשאני חושבת עליו.