לפני שנתיים. 3 באוגוסט 2022 בשעה 11:40
זמן רב שאני בתוך בור אפלולי שכזה. לפעמים אני חושבת שזו מי שאני והגורל הבלתי נמנע שלי הוא טרגי. אני רוצה לגמוע כל טיפת נעורים שעדין נשארה לי, כל עוד העור שלי עדין מתוח והכוס עדין בחתיכה אחת. הרצון הזה נקבר תחת האפלה, הפחד, החרדה והמוות. אני כמהה למה שהיה ואינו. האמונה כי מישהו יוכל לאהוב אותי אי פעם מתרחקת ממני. אני מורכבת מאפלה שלא יודעת אהבה, עונג ואושר, קורסת תחת הכח כבידה שלי.
אני מנסה לחשב מסלול מחדש ולמצוא קצת נחת ובית. זה מרגיש קשה כל כך, הכל מרגיש כל כך לא נכון. אני רוצה כל כך לנסות, לצאת, לגלות ונשארת משותקת באותו המקום. אני כל כך עסוקה במוות שאני לא מצליחה להבין איך חיים. הרצון לנחת מכלה אותי וכבר נמאס לי להתעקש. הדיסונס שגדלתי בו יוצר פרדוקס שגורם לי לדעת עוד פחות, פחות נהדרת.