לפעמים הייתי רוצה שמישהו יסתכל עמוק בתוכי ויבין את הקושי. ייתכן שזו הבדידות, ייתכן שזו המחשבה שאף אחד לא אוהב אותי. התהלכתי היום עם תחושות קשות שאני לא מעניינת אף אחד, שאף אחד לא אכפת ממני, שאף אחד לא מבין כמה קשה לי, שאני לא שייכת. אל תבינו אותי לא נכון אני יודעת כי כל בני אדם באשר הם יש קשיים, פחדים וחששות, באמת. לא הייתי מתחלפת עם אף אחד. אני מנסה מאוד לזכור את זה באנטרקציות אנושיות אבל לפעמים אני מרגישה שאנשים לא מבינים עם כמה אני מתמודדת וכמה אני חיונית. אני עושה המון דברים כל הזמן, גם אם לעיתים אני מרגישה שאני לא מצליחה אף אחד מהם. למעשה יש לי נטייה להמשיך ולעשות דברים גם כשאני לא טובה בהם, ספק מזוכזים, ספק עקשנות. אני מנסה שלא לחפש אישור מאף אחד אבל לפעמים אני רוצה מישהו שיבין, שיבין כמה מאמץ אני עושה. עכשיו, אני יודעת שאני מגוכחת. כמעט אף אחד לא מבין את החרדת מוות שלי והיא בעיקר מושא ללעג עם כמה שהיא קיצונית. נסו לחיות עם המחשבה שזהו, זה הסוף כמעט בכל רגע. ברגעים אלו ממש כשאני כותבת שורות אלו אני שוכבת במיטה ומקווה מאוד לקום מחר בבוקר. הכל מאבד משמעות ליד המוות. והתחושות האלו מהיום הן הליבה שלי, למרות שלתקופה לא הרגשתי אותן, הן היו מוכרות, מוכרות מידי. הן הובילו למסקנה המתבקשת שלא ניתן לאהוב אותי, שאף אחד לא רוצה לאהוב אותי. וזה מצחיק כי בדיוק היום לפני שנתיים נפרדו ממני. הוא אולי היה בתול אבל אחרי כבר הספיק להיות בארבעה מערכות יחסים ולעבור לגור עם זוגתו. ואני? אני מתהלכת לי בעולם מקביל ומנסה חזק לא ליפול. אני מרגישה לא טובה וכל כך קל ומכור ליפול למקום שבו אני לא טובה, שאי אפשר לאהוב אותי, שאני לא יודעת עונג מהו. זה לא הזמן או המקום ליפול, אני אומרת לעצמי הגוש בגרון יורד אך לא נעלם, זה שם זה נוכח, רק במיטה או במקלחת אני חוזרת. לרגעים יש לי פנטזיות קטנות כאלה. מצד אחד זה מרגש אותי כל כך מצד שני נמאס לי להסתפק בכל כך מעט, וזה נכון לתחומים אחרים. בא לי ניצחון על אמת, משהו שכולם יחשבו שהוא ניצחון. הכל כל כך קשה אז איך הכל לא טוב?
לפני שנתיים. 1 בספטמבר 2022 בשעה 21:01
