פודיניג במקום של המח

 אין בי שום דבר אומנותי, זוהר או אמיתני כדי שאקבל כינוי עם שם תואר כזה. מאמי, מותק, נסיכה, אני ממש לא הטיפוס, אני יותר קרובה לנהג משאית. יקירתי ואהובתי חודרים לי את הלב אבל לשם הדרך עוד ארוכה. אני אוהבת את צעירונת, קטנה, ונשבר לי הלב כשהבנתי שזה בכלל סלנג צבאי. מתוקה כבר הייתי ברגעים נדירים והחדים בניכם יזכרו כי גם אלוהית עבר שם אבל זה כידוע טעות חישוב. "שלי". שלו אני יכולה להיות, זה קל, זה כל מה שאני יודעת. הבטחתי לעצמי שאמצא אהבה מסוג אחר אבל כמה שהזמן עובר אני לא חושבת שקיימת אהבה מסוג אחר, לא בשבילי לפחות. אז נשארנו עם אהבה רומנטית ואיתה יש לי המון בעיות, אולי כי לי יש פשוט מלא בעיות. זה מרגיש שאני האנטי גיבור בחיים שלי, שיצרו אותי בשביל להיות פיון בחיים של מישהו אחר. אני לא מאמינה בגורל, באל או במשמעות, וחושבת שכל יום שאין לי בו מישהו לאהוב זה מבוזבז. אני יודעת כי זה  יהיה קשה אבל אני מוכנה לזה. מוכנה לפחד ולהתגבר ולהמשיך, מוכנה לאהבה ברורה. "הגורל" לועג לי ואומר שבאג, גליץ, ולי אין אהבה או הבנה של החיים. בכמה ימים האחרונים המוות מרחף מעל הראשי יותר מתמיד, אולי זה סימן מנבע, אולי אלו התחושות הקשות שאופפות אותי. אני מחויטת לכך שהאושר שלי יהיה תלוי באהבה, אבל לא מוצאת אחד כזה שיסכים לחוזה הזה. אני לא יודעת אם לאחרים זה קל יותר ולכן הם מצליחים יותר או שאני סתם כישלון. אף אחד לא יסתכל לי עמוק בעיניים ויראה קסם או חן או יופי. אני חושבת שאפילו בעצב קשה להבחין. מה יקרה אם אני אמות? כל יום לפני שאני נרדמת מקווה שאקום בבוקר, לכל הסבל, אבל לקום. ואני אקום ואספיק מלא דברים וגם לא אספיק כלום ולא יהיה לי למי לספר על היום, ולשוחח ולנשק בסוף יום. כיאלו שאני בכלל מתנשקת. אני כותבת כאן כדי לנסות לפצות על מה שחסר אבל זה לא עוזר, לא באמת  אלא רק נותן לי רגע אחד להרגיש פחות לבד.